רת"ק 23511-07-14 וקנין נ' לזר

בקשת רשות ערעור על פסק דין שניתן ביום 11.6.14 בבית המשפט לתביעות קטנות בירושלים (כב' הרשמת הבכירה סיגל אלבו), היא הבקשה שלפני.

לאחר עיון בבקשת רשות הערעור, בנימוקיה ובהחלטה נשוא בקשת רשות הערעור הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להדחות אף בלי להיזקק לתשובת המשיב (בהתאם לסמכותי בתקנה 406 לתקנות סדר הדין האזרחי).

בביתו של המשיב פרצה שריפה שמקורה במקרר וכדי לברר מהו הגורם לשריפה הזמין את המבקש, שהוא חשמלאי מוסמך. בעת ביקורו של המבקש בבית המשיב לא ניתן היה לבדוק את המקרר שכן המשיב נתן אותו לאחד הפועלים, והוסכם כי המבקש ידאג להחזרת המקרר כדי שיוכל לבדוק אותו. המשיב שילם למבקש סך של 500 ₪ עבור הבדיקה ועוד 300 ₪ עבור החזרת המקרר; המשיב גם ביקש כי המבקש יכין עבורו דו"ח על ממצאי הבדיקה כדי שיוכל להגיש תביעה לחברת הביטוח על בסיס חוות הדעת. עלות הדו"ח היתה 2,340 ₪ והמשיב שילם את הסכום למבקש.

המקרר לא הוחזר והמבקש לא הכין את הדו"ח ומשכך דרש המשיב להחזיר לו את הכסף ששילם בגין הכנת הדו"ח ובגין התשלום ששילם עבור החזרת המקרר.

המבקש לא נענה לפנייה ומשכך הגיש המשיב תביעה לבית משפט לתביעות קטנות ובה עתר להחזיר לו את הכסף ששילם עבור הכנת הדו"ח שלא הוכן ועבור החזרת המקרר שלא הוחזר.

בית המשפט לתביעות קטנות ששמע את הצדדים ראה לקבל את התביעה ככל שהיא נוגעת להכנת הדו"ח וכן חייב את המבקש בהוצאות.

נגד פסק דינו של בית המשפט קמא הגיש המבקש את בקשת רשות הערעור דנא.

בבקשת רשות הערעור חוזר המבקש על גרסתו העובדתית, ומבהיר כי הממצא העובדתי שקבע בית המשפט קמא כי "עלות הכנת הדו"ח הינה 2,340 ₪" והיא מבוססת על הנחה "שגויה ומשוללת בסיס" ולפיכך "אין כל הסבר מתקבל על הדעת לפסיקה המחייבת" אותו (סעיף 4 לבקשה) לשלם למשיב את הסכום הנתבע.

על בסיס אלה בקש המבקש כי בית המשפט "יבחן את טענותי מחדש לאור הפסיקה" (סעיף 5 לבקשה).

עיינתי בפסק הדין המפורט של בית משפט קמא שהתבסס על הראיות שהיו בפניו כמו גם על התרשמותו "באופן בלתי אמצעי" מבעלי הדין וממסקנתו כי "עדותו של התובע [המשיב כאן- א.נ.ח] עשתה עלי רושם מהימן, שונה היתה התרשמותי מעדותו של הנתבע [המבקש כאן- א.נ.ח]", ולא ראיתי ליתן רשות ערעור.

בית המשפט שמע את העדויות, עיין במסרונים שהוחלפו בין הצדדים בזמן אמת, נתן דעתו לחשבוניות וקבע ממצאים עובדתיים לפיהם - המבקש לא הכין את הדו"ח המתעד את תוצאות הבדיקה, כי המבקש ביקר בדירת המשיב פעם אחת בלבד, וכי התשלום של 2,340 ₪ היה עבור הכנת הדו"ח ולא עבור בדיקות אחרות בדירה כפי שטען המבקש, שכאמור מעדותו לא התרשם ולא נתן אמון בדבריו – ובהתאם חייב את המבקש להחזיר למשיב את הסכום של 2,340 ₪ ששילם עבור הכנת חוות הדעת.

אומר כבר כי לא מצאתי שהבקשה שהגיש המבקש מבססת עילה למתן רשות ערעור.

לא רק שכל כולה של בקשת רשות הערעור מכוונת נגד ממצאים עובדתיים של בית משפט קמא, שבהם אין ערכאת הערעור נוטה להתערב מאחר שמקורם בהתרשמות ישירה ובלתי אמצעית של הערכאה הדיונית ממהימנותם של העדים המופיעים בפניה הרי שבבקשה עצמה אין כל עילת ערעורית והיא כוללת אך את הגרסה העובדתית של המבקש מנקודת מבטו, ובסיומה מתבקש בית המשפט של ערעור לבחון את טענותיו "מחדש" (סעיף 5 לבקשה), וברור כי אין מקום לכך.

הקמת בית המשפט לתביעות קטנות נועדה לשמש "מכשיר זמין, לא יקר ומהיר לבירור תביעות בסדרי גודל קטנים יחסית, בעיקר בתחום הצרכנות, שאילו נדונו בדרך הרגילה... היו נעשות בלתי כדאיות" (רע"א 8144/04 בודקר נ' בשקירוב (20.3.05)), משכך לא נתונה לצדדים להליך מסוג זה זכות ערעור לבית המשפט המחוזי, אלא נדרשת קבלת רשותו להגשת הערעור (סעיף 64 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב] התשמ"ד-1984). רשות ערעור תינתן במשורה ובבחינה קפדנית יותר מבקשות רשות ערעור "רגילות" (רע"א 8144 הנ"ל; רע"א 4434/12 צוריאל נ' בנק אוצר החייל (7.8.12)).