רת"ק 17319-01-17 אלוז נ' ברזני

1. בפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט לתביעות קטנות בקריות (כב' הרשמת הבכירה יונת הברפלד-אברהם), מיום 07/12/16 בת"ק 7912-01-16, אשר קיבל את תביעת המשיב וחייב את המבקש לשלם למשיב בגין חלקו של המבקש בעלות החלפת בריכת ביוב בבניין בו מתגוררים הצדדים, סך של 1,200 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום הגשת התביעה וכן הוצאות משפט.

2.מעיון בתיק עולה כי המבקש והמשיב מתגוררים בבית משותף המונה 4 דירות ברחוב שיבת ציון 28, בקרית אתא. בשנת 2009 ביצע המשיב עבודה של החלפת בריכת ביוב ברכוש המשותף לאחר שקיבל את הסכמת בעלי הדירות.

3.במסגרת התביעה שהגיש המשיב ביקש המשיב לחייב את המבקש בתשלום רבע מעלות החלפת בריכת הביוב בסך של 600 ₪ ובתשלום מחצית העלות של מכולה אשר שימשה לפינוי פסולת בנין לאחר שהמבקש עשה בה שימוש פרטי.

4.בכתב ההגנה שהוגש על ידי המבקש העלה המבקש מספר טענות הגנה. ראשית, טען המבקש כי יש לדחות את התביעה מחמת התיישנות ושיהוי שכן האירועים הנזכרים בתביעה התרחשו בשנת 2008. המבקש טען כי אין סיבה שישלם את מחצית עלות המכולה שכן זו שימשה אותו לפינוי רעפים מגג הבית המשותף ועל כן כל הדיירים אמורים לשאת בתשלום הנ"ל. המבקש הוסיף וטען, כי נתן את הסכמתו והתנה את החלפת בריכת הביוב בשיפוץ שביל משותף, המהווה סיכון בתקופת הגשמים. לפיכך טען המבקש, כי משלא שופץ שביל הגישה, אין עליו חובה לשלם עבור החלפת בריכת הביוב.

5.בית משפט קמא קיים בפניו שני דיונים. בדיון הראשון, שהתקיים ביום 02/07/16, העידו בעלי הדין וכן דיירת נוספת בבניין והמשיב צירף קבלות עבור פינוי הפסולת מהמכולה והחלפת המכולה. בדיון השני שהתקיים ביום 06/12/16 העיד אביו של המשיב וכן דייר נוסף בבניין, המשיב הגיש הצעות מחיר והצדדים סיכמו בעל פה את טיעוניהם.

6.בית משפט קמא בפסק דינו דחה את טענת ההתיישנות שהעלה המבקש וקבע כי העבודות בוצעו בשנת 2009 ומשכך לא חלה עליהן התיישנות. גם טענת השיהוי שהועלתה על ידי המבקש נדחתה על ידי בית משפט קמא אשר ציין כי ניתן היה להתרשם כי המשיב לא ויתר על התשלום לאורך כל פרק הזמן שחלף ואף המבקש לא שינה את מצבו לרעה עקב כך.

7.לגוף העניין ציין בית משפט קמא, כי עלה מעדותו של המבקש כי היה צורך, מידי שנה, לפתוח את הביוב שברכוש המשותף ולכן קיימת הייתה הצדקה הן מבחינה בריאותית והן מבחינה כלכלית לבצע את החלפת בריכת הביוב. עוד ציין בית משפט קמא כי המבקש לא הכחיש את חובתו להשתתף בעלות התיקון של הרכוש המשותף וטענתו כי התנה את הסכמתו להחלפת הביוב בשיפוץ השביל נדחית בהסתמך על עדויות שהובאו בפני בית משפט קמא, ובעצם העובדה שהמבקש לא הציג הצעות מחיר שניתנו לו על ידי בעלי מלאכה ביחס לעלויות שיפוץ השביל.

8.באשר לחיוב המבקש בעלויות פינוי האשפה ציין בית משפט קמא, כי נקבע דיון נוסף, בין היתר על מנת לאפשר למבקש לזמן לעדות את חברו בכדי שיתמוך בגרסת המבקש כי שקי הפסולת שלו נמסרו לחבר. בית משפט קמא ציין כי הימנעות זו מזימונו של החבר לעדות פועלת לחובת המבקש ולפיכך העדיף את גרסת המשיב.

9.בסיכומו של דבר חייב בית משפט קמא את המבקש בסך של 600 ₪ כפי חלקו של המבקש בעלות החלפת בריכת הביוב ובסך נוסף של 600 ₪ המהווה שיעור של 50% מעלות פינוי המכולה שכן המבקש פינה למכולה פסולת פרטית ולא פסולת משותפת ועל כן עליו לשאת במחצית מהוצאות פינוי המכולה. כן חייב בית משפט קמא את המבקש בתשלום הוצאות משפט בסך של 750 ₪ עבור שני הדיונים שהתקיימו וההוצאות שהיו כרוכות בזימון העדים.