רת"ק 13315-11-16

לפניי בקשה למתן רשות לערער על פסק דינו מיום 30.9.16 של בית משפט לתביעות קטנות בירושלים (כב' הרשם הבכיר ב' בן סימון) שניתן בת"ק 37600-02-16.

עניינו של התיק שנדון בבית המשפט הוא בנזק שנגרם לרכבו של משיב 1 עת נסע על כביש בשטחה של המבקשת ביום 19.9.15. הנזק הנטען אירע כשהמשיב נהג ברכבו שעה שיצא מהמלון בו שהה, ותוך כדי הנסיעה הגלגל הקדמי-הימני של רכבו נכנס לתוך בור ביוב שהיה פתוח למחצה. כתוצאה מכך נגרם לרכב נזק, שלא אפשר את המשך נסיעתו. המשיב נאלץ להזמין שירותי גרירה. המשיב צירף לתביעתו חוות דעת של שמאי בדבר עלות התיקון הנדרש ברכב, שהוערך בסכום של 20,925 ₪, לצד הוצאות נוספות אותן תבע המשיב.

המשיב הגיש את התובענה נגד המבקשת ונגד המשיבה. המבקשת היא כאמור המועצה האזורית בשטחה אירע האירוע, והמשיבה היא חברה קבלנית שביצעה עבודות תשתית ובינוי בשטחה של המבקשת. המבקשת טענה כי במקום ובמועד בו אירע הנזק בוצעו עבודות על ידי המשיבה, ולכן על המשיבה לשאת בפיצוי המשיב. עם הגשת כתב ההגנה, המבקשת שלחה הודעת צד ג' למשיבה, שכאמור, הייתה גם נתבעת.

בפסק הדין מיום 30.9.16 קבע בית משפט קמא כי הוא מקבל את תביעת המשיב והורה למבקשת לשפות אותו בגין נזקיו בסכום כולל של 25,044 ₪.

במסגרת הבקשה שלפניי טוענת המבקשת, כי טעה בית משפט קמא במסקנה אליה הגיע, והיא מבקשת כי בית משפט זה יבטל את פסק דינו של בית משפט קמא וידחה את התביעה של המשיב כנגדה.

המבקשת מעלה מספר טיעונים. הראשון, שטעה בית משפט קמא עת הטיל על המבקשת אחריות מלאה בגין נזק שנגרם בתחום שיפוטה, תוך התבססות על הוראות פקודת העיריות [נוסח חדש]. כן נטען, כי טעה בית המשפט מקום שהטיל חבות על המבקשת ללא קביעה בדבר התקיימותה של רשלנות מצד המבקשת. נימוקים נוספים יצאו כנגד קביעות עובדתיות של בית משפט קמא וביחס להוכחת נזקו של המשיב.

דיון והכרעה:

לאחר שעיינתי בבקשה הגעתי לכלל מסקנה שדינה להידחות, מבלי צורך לבקש את תשובת המשיבים (ראו תקנה 406(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984). אמנם המשיב הגיש לתיק בית המשפט תשובה, ללא החלטת בית המשפט המורה על כך, ואולם לא מצאתי להידרש לטענות המשיב, והחלטתי לדחות את הבקשה שלפניי על בסיס הבקשה בלבד.

כידוע, הליך של תביעות קטנות נועד לאפשר לאזרח להביא לפני בית המשפט עניין בעל ערך כספי מועט, בהליך פשוט ושווה לכל נפש, ללא צורך בהזדקקות לייצוג על-ידי עורכי דין, וללא צורך בהתמצאות בכללי הפרוצדורה ובדקדוקי הדין הנוהגים בהליכים משפטיים המתנהלים ב"מסלול הרגיל". כל זאת, במטרה להבטיח הליך לא יקר, יעיל ומהיר, שיאפשר לבעלי הדין להביא את עניינם לבית המשפט, ויאפשר לבית המשפט להכריע בעניין העומד לפניו במהירות וביעילות. השקפת המחוקק היא, שהליך של תביעה קטנה צריך להתחיל ולהסתיים בבית המשפט לתביעות קטנות. זה הטעם לכך, שביחס לתביעות המתבררות בבית משפט לתביעות קטנות לא קבע המחוקק "זכות ערעור" כפי שהדבר קיים בהליכים אזרחיים "רגילים". ביחס לתביעות המתבררות בבית משפט לתביעות קטנות קבע המחוקק, כי הגשת ערעור תהיה מותנית בקבלת רשות של ערכאת הערעור. מתי תינתן רשות לערער? הלכה פסוקה היא, כי הרשות לערער תינתן רק במקרים בהם נפלה בפסק דינו של בית משפט לתביעות קטנות "טעות משפטית או עובדתית גלויה על פניה" (ראו החלטתו של כב' השופט י' ענבר מיום 3.4.2008 במסגרת בר"ע (מחוזי י-ם) 375/08 ארקיע נ' קורח, סעיפים 9-10 וההפניות שם; וכן, לאחרונה, בפסק דינו של כב' השופט צ' זילברטל מיום 26.12.16 ברע"א 7535/16 דהרי נ' לדרמן ואח', סעיף 7 לפסק הדין).