החלטה
בקשת הנתבע למחיקת התביעה נדחית.
המבקש לא הראה כי בהגשת התביעה נגדו יש משום פגיעה בעקרון חוקיות המנהל, ולפיו אין סמכות לרשות מנהלית אלא זו שהוענקה לה על פי חוק.
סעיף 5 לחוק רשות השידור, תשכ"ה- 1965 (להלן "החוק") קובע, כי "הרשות היא תאגיד, כשר לכל חובה, זכות ופעולה משפטית".
המשיבה, בהיותה תאגיד כאמור, הינה אישיות משפטית היכולה לתבוע ולהתבע בבתי המשפט, לרבות בתביעות כספיות מסוג התביעה דנן.
סעיף 29(ב) לחוק ולפיו "האגרה, הריבית, הפרשי ההצמדה והקנס ייגבו על פי פקודת המסים (גביה)", איננו גורע מזכותה של המשיבה להגיש תביעה אזרחית כספית נגד האזרח, בגין חובותיו כלפיה. שלא כנטען על ידי המבקש בסעיף 6 לבקשתו, סעיף 29(ב) לחוק איננו קובע כי למשיבה סמכות לגבות את חובותיה על פי פקודת המסים (גביה) בלבד.
מדובר, אפוא, בזכויות מקבילות העומדות לרשות המשיבה: זכות להגשת תביעה בבית המשפט האזרחי, שם תתברר טענת המשיבה כי אותו אדם חייב לה כספים, ולצד זאת סמכויות גביה מנהליות, כגון הטלת עיקולים, אשר המשיבה מוסמכת לנקוט נגד ה"סרבן", כלשון פקודת המסים(גביה).
לרשות מנהלית, כדוגמת המשיבה, נתונה ההחלטה לבחור בין מקורות הסמכות השונים העומדים לרשותה. הבחירה בין מקורות סמכות אחדים, ככל החלטה מנהלית, כפופה למבחנים המקובלים במשפט המנהלי ובכלל זה עליה להיות מונחית על ידי שיקולים ענייניים ולהתקבל בתוך מתחם הסבירות ועל פי עקרון המידתיות (ראה: י. זמיר, הסמכות המנהלית, עמ' 158-159).
המבקש לא הראה כי החלטת המשיבה להשתמש בזכותה ולהגיש תביעה אזרחית נגדו (לצד או במקום נקיטה בהליכי גבייה מנהליים), היתה מונחית על ידי שיקולים לא ענייניים או חרגה ממתחם הסבירות.
יתר על כן, המבקש לא הראה כי מדובר בהחלטה שאיננה מידתית. ההיפך הוא הנכון: ההחלטה להגיש תביעה אזרחית נגד האזרח, יש בה כדי לחסוך מן האזרח את הפגיעה הכרוכה בנקיטת הליכי גבייה ללא משפט ולהטיב עמו בכמה מישורים:
שלא כמו בהליכי גבייה מנהליים, בהם מוקנה לרשות שיקול דעת רחב שאיננו נתון בהכרח לביקורת שיפוטית, בתביעה משפטית ניתנת לאזרח הזכות להתגונן ולהעמיד לביקורת בית המשפט את טענת הרשות בדבר קיומו של חוב כספי כלפיה.
שלא כמו בהליכי גבייה מנהליים, שם מוחזק האזרח שלא שילם את חובו כ"סרבן", בתביעה כספית נטל ההוכחה לקיומו של חוב מוטל על כתפי המשיבה.
המשיבה היא זו הנושאת בעלויות של תשלום האגרה עם הגשת התביעה לבית המשפט, ואין ממש בטענת המבקש ולפיה עלויות ניהול התביעה בבית המשפט יעלו בהכרח ובאופן שאיננו סביר על הוצאות הגבייה שיחולו על פי פקודת המסים (גביה).
יש לדחות, אפוא, את טענת המבקש ולפיה יש בהגשת התביעה נגדו משום פגיעה בזכויות היסוד שלו, או בזכויותיו בכלל.
המבקש מפנה, בתגובה שהגיש לתגובת המשיבה, להלכה הפסוקה ולפיה כאשר פעולה מנהלית עלולה להביא לפגיעה בזכויות הפרט או בזכות יסוד מוכרת, אין הרשות יוצאת ידי חובתה בהצבעה על הוראת חוק כללית שיכולה להתפרש כמקור הסמכה לפעולתה, אלא במקרה כזה על ההסמכה להיות ברורה, מפורטת ומפורשת בחקיקה ראשית (ראה סעיף 14 לסיכומי התשובה).
מכלל הן אתה שומע על הלאו: בענייננו, לא זו בלבד שאין מדובר בפגיעה בזכות כלשהי של האזרח, וודאי שלא בזכות יסוד שלו, אלא שהגשת תביעה נגד האזרח, להבדיל מנקיטה בהליכי גבייה מנהליים נגדו, היא החלטה של הרשות שמטיבה עמו, ובנסיבות אלה אין כל מניעה להסתמך על הוראת החוק הכללית המסמיכה את המשיבה לכל זכות ופעולה משפטית.
גם במובן המעשי אין לקבל את הבקשה: המבקש מתכחש לקיומו של חוב כלפי המשיבה. על פי הצהרתו, הוא אדם דתי ומעולם לא החזיק מקלט טלויזיה בביתו. מכאן, שגם אילו היו ננקטים נגד המבקש הליכי גבייה מנהליים, כפי שהוא טוען שהיה על המשיבה לנקוט, ממילא היה עליו להגיש ערעור על פי תקנות סדרי דין (ערעור על הטלת אגרה או קנס לפי חוק רשות השידור), תשכ"ו – 1965 (ולחלופין לפתוח בבית המשפט בהליך משפטי אחר נגד המשיבה), ובמקרה כזה, על פי סעיף 1 לאותן תקנות, ממילא היה בית משפט השלום דן בערעורו, כך שהתוצאה – אותה תוצאה.
לבסוף, יש לדחות את טענת המבקש, אשר הועלתה רק בתגובתו לתגובת המשיבה, ולפיה ב"כ המשיבה איננו מוסמך לשמש כ"גובה מס". הואיל ואין מדובר בהליכים על פי פקודת המסים (גביה), הרי שב"כ המשיבה איננו משמש כגובה מס, אלא כעורך דין המגיש תביעה כמייצג של המשיבה ובכך אין כל פסול.
על יסוד האמור לעיל, הבקשה נדחית.
המבקש יישא בהוצאות ובשכ"ט עו"ד המשיבה בסך כולל של 1,000 ₪.