רשות השידור/המשרד הראשי נ' אטראד ואח'

פסק דין

1.לפני תביעה לתשלום אגרת טלוויזיה לשנים 2003 – 2009 (מחצית ראשונה) בסך של 4,541 ₪. התביעה הינה בסדר דין מהיר ולפיכך פסק הדין ינומק בקצרה.

2.הנתבעים מכחישים כי יש בבעלותם מקלט טלוויזיה ומשכך טוענים כי אינם חייבים בתשלום האגרה.

3.מטעם התובעת העידו מר ויסאם הלון, שערך ביקור בביתם של התובעים מטעם התובעת ביום 21.1.10 ומר מיכאל פרץ, מנהל סניף טבריה והגליל של התובעת. מטעם הנתבעים העיד הנתבע.

4.תביעה דומה שהגישה התובעת בגין האגרה לשנים 2001-2007 נמחקה. הנתבע מוחה על הגשת התביעה שלפניי, אך אין מחיקה מהווה מעשה בית דין ואין בה למנוע הגשת תביעה זו.

5.למעשה השאלה היחידה שיש להכריע בה היא האם יש בבעלות הנתבעים מקלט טלוויזיה או לא.

6.את טענתה לקיומה של טלוויזיה מבססת התובעת על אלה:

א.בביקור של מר הלון מטעמה ראה צלחת לווין על הגג וממנה יוצאים כבלים לחדר שינה ולסלון. הנתבע איפשר למר הלון לסייר בכל הבית למעט בחדר השינה, שם אמר כי ביתו ישנה (סע' 2 לתצהירו של מר הלון).

ב. בידי התובעת דיווח סוחרים מחנות טרקלין חשמל לפיה ביום 16.1.00 רכש התובע טלוויזיה (נספח ו' לתצהיר מר פרץ).

ג.התובעת מפנה לסתירות בדברי הנתבע, המחלישות גרסתו.

7.הנתבעים מייצגים את עצמם. הנתבע טוען כי אין בביתו טלוויזיה.

8.לאחר ששקלתי את טענות הצדדים נחה דעתי כי התובעת הוכיחה במידה הנדרשת במשפט אזרחי כי יש לנתבעים טלוויזיה ולפיכך הם חייבים בתשלום האגרה בגינה. אפרט עיקר טעמי.

9.התובעת הציגה אסמכתא לכך כי קיבלה דיווח סוחרים לפיו רכש הנתבע מקלט טלוויזיה בשנת 2000 באישור נרשם שמו של הנתבע ומספר זהותו וכן סוג המקלט שנרכש. הנתבע הציג מכתב מאת סניף סחנין של הסוחר ששלח את הדיווח, "טרקלין חשמל", לפיו לא נמצא ברישומיהם כי הנתבע רכש מהם טלוויזיה (נספח א/11). אלא שאין ללמוד מאישור זה מאומה שכן בהתאם לתקנה 8 לתקנות רשות השידור (אגרה בעד החזקת מקלט טלוויזיה) התשמ"א-1981, הסוחר נדרש לשמור את רישומיו במשך שנתיים בלבד.

10.אין מחלוקת כי על גג ביתם של הנתבעים ישנה צלחת לווין. ביחס לכך מסר הנתבע מספר גרסאות – עפ"י הרשום בדו"ח שערך מר הלון, הנתבע מסר כי מדובר בצלחת ישנה מאוד (הדוח צורף כנספח ז' לתצהיר מר פרץ). בסיכומיו ציין הנתבע, לראשונה, כי צלחת הלווין מיועדת למכשיר אינטרנט (עמ' 9 ש' 4-5). ברי כי הסיכומים אינם המסגרת להצגת טענות עובדתיות חדשות, אך גם אם אאפשר זאת, הרי שעולה מכך כי גם ביחס לנקודה זו נמצאה סתירה בדברי הנתבע.

11.הנתבע מסר מספר גרסאות ביחס לסיבה בגינה אינו מחזיק במקלט – במכתביו לתובעת כתב כי הטלוויזיה עוקלה בשנת 1999. במכתבים אלה אינו מציין כלל כי אין לו טלוויזיה מטעמי דת (מכתב מיום 15.6.09 צורף לתצהיר הנתבע כנספח א/13, מכתב מיום 8.4.03 נספח א/15 לתצהיר הנתבע). לתצהירו של מר פרץ צורף מכתב הנתבע לתובעת מיום 31.1.09, בו מציין כי הנו איש דתי וכי משנת 1999-2000 אין בחזקתו מכשיר טלוויזיה ואינו צופה בה מטעמי דת (נספח ג' לתצהיר מר פרץ).

בחקירתו הנגדית העיד הנתבע כי כלל לא עוקלה לו טלוויזיה ב- 1999 אלא החליט משנת 2000 שלא תהיה טלוויזיה בבית, מטעמי דת (עמ' 5 ש' 7-8). אין בתצהירו של הנתבע אזכור לסיבה זו.

12.באשר לסרובו של הנתבע לאפשר למר הלון להכנס לחדר השינה – לתובעת סמכויות לפעול לגבית האגרה, קנס והפרשי הצמדה וריבית על פי פקודת המיסים (גביה) (סע' 29(ב) לחוק רשות השידור, תשכ"ה-1965 (להלן: "החוק").

13.פקודת המסים מאפשרת לגובה מיסים לפרוץ לחצריו של חייב כדי לבצע פעולות גביה. אלא שביקורו של מר הלון לא נועד לביצוע הליכי גביה כי אם לבירור השאלה האם יש בביתו של הנתבע טלוויזיה. ברי, כי לו היה הנתבע מאפשר למר הלון להיכנס לחדר השינה ונמצא היה כי אין בו טלוויזיה, מצבה של התובעת היה בעייתי. בענייננו, משלא אפשר הנתבע כניסתו של מר הלון לחדר, הרי שאיננו יודעים מה קיים בחדר.

ביחס למניעיו של הנתבע פורט בפני כי בתו ישנה בחדר ומטעמי צניעות פרטיות ודת הכניסה אליו אינה אפשרית. בתגובתו מיום 28.10.10 ציין כי לא אפשר כניסתו מאחר ומדובר בחדר שהינו פרטי, מדובר במשפחה שומרת דת ומסורת והכניסה לחדר זה אסורה לזרים (סע' 5 לתגובה). גם בעדותו לפני אמר כי מדובר בחדר פרטי, שלא יאפשר כניסה אליו (עמ' 5 ש' 11-12). בפני הפקח אמר כי בתו ישנה בחדר (סע' 2 לתצהיר מר הלון). איני מוצאת כי קיימת סתירה בין אמירות שונות אלו, והן למעשה משלימות אחת את השניה.

ברי כי מעצם טיבה של הבדיקה אותה נשלח מר הלון לבצע, לא ניתן לבצעה בתאום מראש אלא רק בביקור פתע. בנסיבות כאלה קשה לבוא בטענות לאדם שאינו מאפשר כניסה לאיזה מחדרי ביתו. אכן מדובר בשטח פרטי. ייתכן וביקורה של אשה היה מתקבל בהבנה רבה יותר.