עמ"ת
בית המשפט המחוזי מרכז
|
20691-05-12
17/05/2012
|
בפני השופט:
עירית וינברג-נוטוביץ
|
- נגד - |
התובע:
רשות המיסים בישראל - מחלקה לתיקים מיוחדים
|
הנתבע:
ויקטור אלמלך (עציר)
|
|
החלטה
1.בפני ערר על החלטת בית משפט השלום בפתח תקווה (כב' השופטת מימון שעשוע) בתיק מ.ת. 9440-01-12 מיום 8.5.12 לפיה שוחרר המשיב בתנאי מעצר בית מלא, ובתנאים מגבילים נוספים ובערבויות כספיות.
2.ביום 13.3.12 נעצר המשיב ומעצרו הוארך מעת לעת עד הגשת כתב אישום ובקשה למעצר עד תום ההליכים ביום 4.4.12.
כתב האישום הוגש בגין ביצוע מאות עבירות מסוג פשע על חוק מס ערך מוסף, תשל"ו-1975 (להלן: "חוק מע"מ"), כולן בנסיבות מחמירות ובכללן עבירות לפי סעיפים 117(ב)(5), 117(ב)(6), 117(ב)(7), 117(ב1) לחוק מע"מ.
כמו כן, בכתב האישום עבירות על פי סעיפים 220(4) ו-220(5) לפקודת מס הכנסה ועבירות של שימוש במסמך מזויף ושיבוש הליכי משפט.
ההיקף הכספי של החשבוניות הפקטיביות שהופצו על ידי המשיב הינו בסך של 69,651,338 ₪ שהמס הנובע מהן הוא בסך של 9,862,886 ₪, וניכוי תשומות ללא מסמך בסך של 1,520,954 ₪.
3.ב"כ המשיב לא חלק על קיומה של תשתית ראייתית לכאורה.
4.בהחלטת בימ"ש קמא מיום 5.4.12 נקבע כי קמה עילת מעצר מכח מסוכנות בשל היקפה הגדול של מסכת הפקת החשבוניות הפקטיביות, סכומן העצום שגרם נזק משמעותי לקופה הציבורית ונסיונותיו של המשיב לשבש את החקירה. נקבע כי את מעשי המרמה הזיוף והשיבוש ניתן לבצע, בסיוע אנשי קש, גם מתוך מעצר הבית.
למרות האמור לעיל, הופנה המשיב לשירות המבחן ונקבע כי בעבירות כלכליות מעצר עד תום ההליכים הוא החריג ונסיבות תיק זה אינן חמורות באופן יוצא דופן שיצדיקו נקיטת האמצעי הקיצוני ביותר של שלילת החירות, בטרם בירור האשמה וכי ההליך המשפטי צפוי להיות ממושך ומורכב, כך שאם ייעצר המשיב, תקופת מעצרו תהא ממושכת וארוכה.
5.מתסקיר המעצר עולה כי העבירות שצבר המשיב בשנים עברו (עד שנת 1997) נבעו מאורח חיים התמכרותי ושולי שניהל המשיב עד שעבר הליך גמילה ושיקום ומאז 1997 שומר על נקיון מסמים, נמנע ממעורבות פלילית ומנהל אורח חיים תקין.
ביחס לעבירות בהן הוא מואשם הוא הסביר את הסתבכותו בהסכמתו השגויה להרשם כבעלים פקטיבים של אחת מהחברות שנוהלו על ידי שותפו לאישום. שירות המבחן התרשם שהתייחסותו מאופיינת במזעור וטשטוש חלקו ומעורבותו הפלילית ואי נטילת אחריות לתוצאות מעשיו.
ביחס למפקחות המוצעות השירות התרשם כי בת זוגו תתקשה לשמש גורם מפקח בשל הקשר הרגשי כלפי המשיב. לגבי דודתה של בת הזוג, צוין כי אין לה היכרות מעמיקה עם המשיב והיא אינה מודעת לחלקים באישיותו ובדפוסי התנהגותו המהווים גורמי סיכון, ואילו אחייניתה של בת הזוג (כבת 22), חסרת בשלות למילוי תפקיד הפיקוח.
6.בימ"ש קמא בהחלטתו מיום 8.5.12 קבע כדלקמן:
"לאחר ששקלתי בכובד ראש את האמור בתסקיר ואת טיעוני הצדדים ונוכח טיב העבירות והיכולת להמשיך ולבצען מתוך מעצר הבית, אני רואה לנכון לתת למשיב הזדמנות להשתחרר בתנאים מגבילים והדוקים במיוחד בנוסף למעצר הבית ... אני סבורה כי חלופה הכוללת תנאים אלה יכולה להיות איון סביר של המסוכנות, תוך פגיעה מידתית יותר בחרותו של המשיב". (עמ' 3 להחלטה מיום 8.5.12).
7.העוררת טענה כי שגה בימ"ש קמא בכך שלא נתן את המשקל הראוי למסוכנותו של המשיב בעיקר לאור:- טיבן וטבען של העבירות הכלכליות אשר לא ניתן לאיין המסוכנות העולה מהן אלא מאחורי סורג ובריח שכן ניתן להמשיך ולבצען גם מתוך הבית; העובדה שהמשיב מבצע את העבירות מזה שבע שנים ברציפות ובשיטתיות; במהלך השנים בהם ביצע לכאורה את העבירות נחקר מספר פעמים ואף נעצר ושוחרר בגין עבירות אלה ולא היה בכך כדי להרתיעו מלהמשיך בביצוען, תוך זילות וזלזול בחוק; במהלך אותן חקירות מסר למחלקת החקירות של מע"מ מספר כתובות שגויות ואף במהלך הדיון לשחרורו בערובה בבית המשפט, בשנת 2009, מסר כתובת שגויה. העבירות בוצעו בתחכום רב באמצעות אנשי קש ותוך שימוש ב-10 חברות שונות, קיים חשש להימלטות מהדין מקום בו המשיב צפוי למאסר ממושך; עברו הפלילי מכביד וכולל עבירות מרמה ובכללן שימוש במסמך מזויף, זיוף, קבלת דבר במרמה, הפרת הוראה חוקית, השמדת ראיות. קמה עילת מעצר נוספת בשל החשש לשיבוש מהלכי משפט בשים לב לכך שהמשיב ניסה לשבש חקירה, בשלוש הזדמנויות שונות, כבר בשלב החקירה הסמויה.
בשתיים מהם פעל להעלים מסמכים הקשורים לחקירה, בחדר החקירות.
התסקיר שהתקבל בעניינו של המשיב הינו שלילי ובימ"ש קמא החליט לסטות מהאמור בו, ללא כל נימוק.
במכלול הנסיבות של המעשים ושל עושיהם, לא היה מקום ליתן במשיב אמון.
לחילופין, נטען על ידי העוררת כי לא היה מקום לשחרר את המשיב בערבויות נמוכות ולא ראויות כפי שנקבע (הפקדה כספית בסך 50,000 ₪, ערבויות צד ג' והתחייבות עצמית בסך 100,000 ₪), בשים לב להיקף הכספי של העבירות המיוחסות למשיב, לא נבדקה יכולתן הכלכלית של המפקחות לעמוד בהתחייבות שנטלו על עצמן; לא היה מקום להורות על שחרור המשיב תחת פיקוחם של ערבים שנמצאו בלתי מתאימים וככאלה שאין ביכולתם להפחית הסיכון מהמשיב.