רשות הדואר אינה אחראית לכך שדו"ח משטרתי לא הגיע לכתובת הנכונה

1.         החלטתי לדון בבקשה כאילו ניתנה רשות ערעור והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה, לפיכך תידון הבקשה כערעור.

2.         הערעור בעקבות הרשות שניתנה הוא על פסק דין של בית משפט לתביעות קטנות בקריות (כב' השופטת פ' לוקיץ) בתיק ת"ק 220/07 מיום 7/10/07, לפיו נתקבלה תביעתו של המשיב לחייב את המערערת בתשלום פיצוי, בגין נזקים שנגרמו לטענת המשיב, עקב אי- המצאה במועד של עותק מדו"ח משטרתי שנרשם לו. בסך הכל הועמד סכום הפיצוי כולל הוצאות על סך של 2,524 ש"ח נכון למועד מתן פסק הדין.

הרקע והנסיבות הצריכות לעניין :

3.         על-פי גרסת המשיב, כפי שמסר בעדותו בבית משפט קמא, ביום 28/11/99 בהיותו באזור נתניה, עצר לצד רכבו שוטר רכוב על אופנוע, וראה את המשיב משוחח בטלפון הנייד שהיה ברכבו, כאשר הטלפון בידו. לטענתו היה באותה עת במצב של עצירה, בשל פקק שנוצר עקב תאונה או מסיבה אחרת, כך ש" התנועה הייתה אפסית" (עמ' 1 ש'  5).

            השוטר אמר לו שעבר על החוק. המשיב טען כי היה במצב של עמידה ולא בנסיעה. למרות זאת, נדרש להציג בפני השוטר את הרישיון, והשוטר רשם פרטים אלה. לטענת המשיב, הרישום על ידי השוטר נעשה ב" פנקס". עוד הוסיף השוטר, על-פי עדותו של המשיב, ש" אקבל דו"ח", ואז השוטר נסע.

4.         לטענת המשיב מעולם לא הומצא לו הדו"ח וממילא לא נמסרה לו כול הודעה ו/או דרישה לתשלום חוב הקנס, שהוטל עליו בגין אותה עבירה. הפעם הראשונה שנודע לו על קיומו של הדו"ח, כמו גם על קיומו של הקנס, שבינתיים הלך וצבר תוספת פיגורים, הייתה בעת שפנה למשרד הרישוי לצורך חידוש רישיון הנהיגה שלו, וזאת ב- 13/12/2005.

5.         פניותיו של המשיב למשטרה, לרבות פניותיו למחלקת פניות הציבור של המשטרה, לביטול הודעת הקנס, נדחתה. המשיב טען, כי לא הומצא לו הדו"ח, וכי דינו של הדו"ח להתבטל בשל אי מתן הודעה בתקופת ההתיישנות (ראה הבקשה מיום 2/1/06 לרבות התצהיר וכן הבקשה לפטור מתוספת פיגור מיום 9/05/06). טענות אלה נדחו על ידי המשטרה.

            לאחר מכן פנה המשיב גם לרשות הדואר כדי לברר מדוע לא הומצא לו הדו"ח קודם למועד פנייתו למשרד הרישוי.

6.         על פי בדיקת המשטרה נשלח הדו"ח המקורי בדואר רשום ביום 10/1/00 לרח' סייפן 5/21 נצרת עלית. מסתבר כי מתאריך ה-20 בחודש דצמבר 1999 ועד ל-19 ליוני 2000 הפעיל המשיב שירות "עקוב אחריי" אצל רשות הדואר, מכתובתו הקודמת ברח' סייפן 5/21 נצרת עלית לכתובת שברח' אלחריזי 9/5 בראשון לציון. כמו כן שינה המשיב את כתובת המגורים במשרד הפנים, כך שהשינוי לגבי הכתובת בראשון לציון נעשה ביום16/12/1999, וב-6/7/05 עוד שונתה הכתובת לרח' יגאל אלון 5/5 בקרית מוצקין.

            המשיב פנה לרשות הדואר כדי לוודא לאן בוצעה המצאה של הדו"ח, לאחר שהתברר כי מדובר בדבר דואר רשום (ראה מיום 22/5/06). בתשובה שניתנה לו (ראה מכתב מיום 5/6/06) הייתה כי בהתאם לתקנות הדואר, בקשה לבירור גורל מכתב רשום בארץ, ניתן להגיש תוך שנה ממחרת משלוח דבר הדואר, שכן לאחר אותה תקופה מסמכי המסירה מועברים להשמדה. לכן, מאחר שהבקשה הוגשה לאחר אותה התקופה הנזכרת לעיל, הבהירה המערערת כי אין בידה לסייע למשיב.

טענות בעלי הדין בבית משפט קמא :

7.         על בסיס הראיות האמורות סבר המשיב כי המערערת התרשלה באופן המצאת הדו"ח לכתובת הנדרשת, במיוחד לאור העובדה כי ביצע שירות "עקוב אחריי".

לכן הגיש המשיב תביעה לבית משפט לתביעות קטנות כנגד המערערת בטענה כי התרשלה בכך שלא ביצעה המצאה של הדו"ח לכתובת המגורים בראשון לציון.

8.         המערערת טענה כי דינה של התביעה להידחות על הסף. ככל שהיתה אחריות שלה, הרי זו חלה כלפי השולח בלבד, שהיא משטרת ישראל במקרה דנן, ורק הוא יכול להעביר את זכאותו לפיצוי לאחר. עוד טענה המערערת כי אין בעובדות שפורטו כדי לבסס עילה כנגדה וכי יש לדחות את התביעה מחמת התיישנות, וזאת בהסתמך על סעיף 84 לחוק הדואר, התשמ"ו-1986 (להלן: החוק ). זאת ועוד המערערת טענה לחסינות הקמה לה על פי סעיף 77 לחוק, ולהגבלת אחריותה, כמפורט בסעיף 81 של החוק.

פסק הדין של בית משפט קמא :

9.         בית משפט קמא קבע כי הדו"ח נשלח על ידי המשטרה לכתובת בנצרת עלית ביום 10/1/00 בדואר רשום. באותו מועד שכר המשיב שירות "עקוב אחריי" מהמערערת. לכן, בנסיבות אלה, אילו בוצעה המצאה כנדרש, היה הדו"ח מועבר על ידי רשות הדואר מנצרת עלית לראשון לציון, וזאת בעקבות שינוי כתובת מגוריו של המשיב.

            בנוגע לטענת ההתיישנות, קבע בית המשפט כי יש לדחותה מאחר שעיון בסעיף 84 לחוק מלמד כי הוא מתייחס למצבים בהם התובע הוא שולח דבר הדואר, ואין זה המקרה במקרה דנן.

            לעניין הגבלת אחריותה של המערערת בגין הנזק שנגרם, תוך הפניה לסעיף 80 של החוק, הבהיר בית המשפט, כי המקרה דנן אינו נכלל בתחומה של ההגדרה האמורה מאחר שאין מדובר בנזק, גניבה או אבדון של דבר הדואר אלא בנזק שמקורו במסירת דבר הדואר.

            בנוגע לחסינות אם קיימת למערערת על אף קיומה של עוולה, או הגבלת אחריות, קבע בית המשפט קמא, כי אלה יש לפרש באופן דווקני ומצמצם, וחסינותה של רשות הדואר לא תעמוד לה בהתקיים שני יסודות מצטברים שהם: הנזק נגרם ברשלנות חמורה של פקיד הדואר, וכאשר הנזק מבחינת סווגו מהווה פגיעה בכבוד האדם ובחירותו.