רפת חוף השרון, אגודה שיתופית חקלאית בע"מ נ' מוע צ ה איזורית חוף השרון

החלטה

בקשת המשיבה 1 (להלן "המועצה") והמשיבה 2 (להלן "הרפת") לדחות את עתירת המבקש על הסף בשל היעדר זכות עמידה.

רקע

ביום 31.3.11 הגישה הרפת עתירה מנהלית נגד המועצה ובקשה למתן צו ביניים לעיכוב הליכי גבייה (עת"מ 60345-03-11) (להלן "עתירת הרפת"). עניינה של העתירה בתיקון חיובי ארנונה שהושתו על הרפת בשנת 2010, ומתייחסים לארנונה לשנים 2004-2010. כאמור בתיקון שונה סיווג הרפת כך ששיעור הארנונה החל עליה הועמד על 15.36 ₪ למ"ר, בעוד שבעבר גבתה המועצה 0.30 ₪ למ"ר. הרפת טוענת כי הוקמה בשנת 2004, והובטח לה על ידי ראש המועצה דאז, בע"פ, כי לא תחוייב בארנונה. אלמלא הבטחה זו, כך הרפת, לא היתה מוקמת הרפת המשותפת ליישובים אחדים דוקא במועצה זו. המועצה מסכימה כי הארנונה המוטלת על רפת בשיעור 15.36 ₪ למ"ר גבוהה למדי, וכי יש לחייב כמו כל מבנה חקלאי אחר, לפי "מבנה חקלאי" בשיעור שעד 0.3 ₪ למ"ר. המועצה אף פנתה לקבל אישור שרי הפנים והאוצר להעמדת הארנונה לכל סוגי המבנים החקלאיים על שיעור אחיד של 0.33 ₪ למ"ר. בדיעבד, לאחר הגשת העתירה, התברר כי השרים דחו את בקשת המועצה.

לאחר שהמועצה הסכימה לכך, ניתן ביום 13.6.2011 צו ביניים לעיכוב הליכי הגבייה עד לאחר הכרעה בעתירה.

ביום 18.8.2011, כחמישה חודשים לאחר שהוגשה עתירת הרפת ובטרם הגישה המועצה את תגובתה לעתירה, הגיש המבקש את העתירה דנן (עת"מ 32050-08-11) (להלן "עתירת המבקש") אשר עניינה זהה לעתירת הרפת. העתירה הוגשה נגד המועצה, הרפת, שר הפנים ושר האוצר (המועצה והרפת יקראו להלן "המשיבות").

ביום 12.9.2011 הגיש העותר בקשה לאיחוד הדיון בשתי העתירות. המשיבות התנגדו לבקשה, ובין היתר טענו להיעדר זכות עמידה של המבקש. משלא הועילו הנסיונות להביא את הצדדים להסכמה, והם אף סיכמו עמדותיהם בכתב – להלן החלטתי בשאלת זכות העמידה של המבקש בעתירה שהגיש.

טענות המבקש

המבקש סבור כי המועצה מתכוונת להפחית את הארנונה המוטלת על הרפת, באמצעות אישור של בית משפט להסכם שיובא בפניו על ידי שני הצדדים. הוא למד זאת ממקרה דומה שבו אושר הסדר פשרה בין בנק הפועלים לבין המועצה, בגין מרכז הדרכה של הבנק בשפיים (עת"מ 14434-09-10), וממכתב ב"כ הרפת לב"כ המועצה, המלמד על הסכם כזה לכאורה (נספח טו לעתירת המבקש). העותר מתכוון לסכל אישור הסכמה בין המועצה לבין הרפת לשנים שבמחלוקת.

העותר טוען למעמד שהוכר בבג"ץ 910/86 יהודה רסלר נ' שר הבטחון, פ"ד מב(2) 441 (1988)): העותר תושב אחד מישובי המועצה, ונציג הישוב במליאת המועצה. לעותר אינטרס מובהק, הן ציבורי הן אישי, בכך שהמועצה תגבה מהרפת ארנונה בשיעור החוקי. מחדלי המועצה ונכונותה להגיע להסדר עם הרפת פוגעים באינטרסים של העותר, בכך שכל פגיעה בהכנסות המועצה (שמצבה הכלכלי רעוע), משליכה ישירות על רמת השירותים שהיא מעניקה לתושביה. לטענתו, אין אבחנה בין עותרים בעתירות מנהליות לבין עותרים לבג"ץ בענין "זכות העמידה".

הטענות המועלות בדבר הצורך בשוויון בנטל המיסים ובדבר נזקיה של אפליה במתן פטורים מתשלומים הן בעלות אופי חוקתי.

העתירה מצביעה על פגמים חמורים בפעילות המועצה: המועצה נמנעה במשך שנים מגביית ארנונה בגין הרפת, למרות שהוציאה צווים והיתה חייבת לגבות. נכונות המועצה להסכים לעתירת הרפת מעוררת עניין ציבורי בעל חשיבות מיוחדת שנוגע נגיעה ישירה לשמירה על שלטון החוק.

לאחר שהוגשו סיכומי הצדדים הגיש העותר העתק מהחלטת השרים שדחתה את פניית המועצה להפחתת הארנונה לשנת 2011.

טענות המועצה

המועצה סבורה שהמבקש הוא חבר מועצה המבקש להרחיב באופן קיצוני את זכות העמידה, באופן שבית המשפט יאפשר לו להיכנס בנעלי המועצה, לטעון את טיעוניה בקשר עם שומת ארנונה שהוציאה לרפת, ולנהל את הגנתה. עתירה כזו עומדת בניגוד למדיניות בית המשפט המנהלי המפקח על הרשות, שאינו ממיר את שקול דעתה בשקול דעתו. בעיקר כך כשמדובר בחבר מועצה מן האופוזיציה, דבר שמלמד על כך שמדובר בעתירה פוליטית. אם ינתן היתר לעותר להגיש את העתירה, יפגע הדבר בניהול מערך הארנונה בעירייה, בוודאות התקציבית, בניהול הכספים ובתפקוד המועצה, ויאפשר לכל אחד מחברי המועצה להתערב בסכסוך שבין המועצה לבין אחד מן הנישומים שבתחומה.

על פי הדין, רק מי שחויב בארנונה כללית רשאי להשיג על הודעת השומה (סעיף 3(א) בחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), תשל"ו – 1976). מתן זכות עמידה לעותר תרחיב את מעגל הזכאים לטעון לגבי שומת ארנונה ספציפית שהוצאה לנישום, ותעקר מתוכן את סעיף 3 לעיל, וכן את המוסדות האמונים על הביקורת והפיקוח על מהלכי המועצה בענייני ארנונה. מתן זכות עמידה לעותר עלולה להציף את בתי המשפט ב"עותרים ציבוריים".

העותר אינו תוקף החלטה של המועצה, כי אם מבקש להגן על החלטת המועצה ולהצטרף לצוות ההגנה שלה. אין מדובר בתקיפת "החלטה מנהלית" שכן העותר טוען כי השומה שהוציאה המועצה לרפת היא השומה הנכונה. מטרתה העיקרית של העתירה היא לסכל גיבוש הסדר צפוי בין המועצה לבין הרפת, אפשרות תיאורטית בלבד. משטרם ניתנה החלטה מנהלית, אין העותר יכול להצביע על פגיעה אפשרית בו או בציבור, שמקנה לו זכות עמידה. המועצה הבהירה את עמדתה שיש לדחות את עתירת הרפת, למעט הטענה בדבר סבירות התעריף (שאותה משאירה המועצה לשיקול דעת בית המשפט). לכן נשמט הבסיס לעתירת העותר. ומכל מקום, אף אם יתגבש הסדר בין הצדדים, הוא כפוף לביקורת בית המשפט.

לאור החלטת השרים מיום 9.11.2011 שדחתה את בקשת המועצה בדבר תעריף 2011, ממילא מתייתר הצורך לדון בסבירות התעריף.

המועצה הוסיפה לטעון כי היה לעותר סעד חלופי שלתקיפת החלטת המועצה בדבר התעריף לחיוב, באמצעות התנגדות או השגה לבקשה להפחתת התעריף (לפי סעיף 9 (ב)2(2) בחוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי תקציב), התשנ"ג – 1992). עתה שוב אין מדובר בתקיפת הבקשה המופנית אל השרים, ועל כן אין צורך לדון בטענה זו.

טענות הרפת