רע"פ 7941/15 מוחמד גבור ואח' נ' מדינת ישראל

1. לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (הנשיא י' אלון, סגנית הנשיא ר' יפה כ"ץ והשופט א' ואגו) בעפ"ג 44618-04-15 מיום 21.10.2015, במסגרתו נדחה ערעורם של המבקשים על גזר דינו של בית משפט השלום בקריית גת (השופטת הבכירה ר' לביא) בת"פ 39924-02-14 מיום 19.3.2015.

רקע והליכים קודמים

2. המבקשים הורשעו בבית משפט השלום, על יסוד הודאתם בעובדות כתבי אישום מתוקנים, שאוחדו במסגרת הסדר טיעון, בעבירות המפורטות להלן: במסגרת ת"פ 25646-05-13, הורשע המבקש 1 בעבירות של שימוש פחזני באש או בחומר דליק, לפי סעיף 338(א)(3) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן בהתאמה: חוק העונשין ו-עבירת שימוש פחזני בחומר דליק); ואיסור עיסוק ללא רישיון, לפי סעיף 9 בצירוף סעיף 25 לחוק הגז (בטיחות ורישוי), התשמ"ט-1989 (להלן בהתאמה: חוק הגז ו-עבירת עיסוק ללא רישיון). במסגרת ת"פ 39924-02-14, הורשע המבקש 2 בעבירות של שימוש פחזני בחומר דליק ועיסוק ללא רישיון, ואילו המבקש 1 הורשע בסיוע לעבירות אלה. במסגרת ת"פ 18879-05-14, הורשע המבקש 2 בעבירה של הפרת הוראה חוקית, לפי סעיף 287(א) לחוק העונשין.

           בתמצית, ייאמר כי עניינן של עבירות השימוש הפחזני בחומר דליק והעיסוק ללא רישיון, הוא בכך שהמבקשים ניהלו עסק פיראטי, במסגרתו החזיקו ומכרו מכלי גז פחמימני מעובה (להלן: גפ"מ). יובהר כבר עתה, כי גפ"מ – שכינויו בשפת היום-יום הוא "גז בישול" – הוא חומר המאופיין בהתלקחות, וכאשר תכונה זו יוצאת מכלל שליטה, קיימת סכנת התפוצצות. בשל מאפיינים אלו, נקבעו, בין היתר, חובת רישיון לעוסקים בגפ"מ בחוק הגז, והוראות בדבר אופן האחסנה והטיפול בו בצו הגז (בטיחות ורישוי) (בטיחות ההחסנה של מיכלים ומיכלי מחנאות במחסן גפ"מ ומחסן עזר), התשנ"ב-1992 (להלן: צו הגז).

3. על פי עובדות כתב האישום שהוגש במסגרת ת"פ 25646-05-13, המבקש 1 רכש מכלי גפ"מ גדולים במשקל 48 קילוגרמים, ופיצל אותם למכלים קטנים שמשקלם 12 קילוגרמים. הפיצול האמור נעשה באמצעות מתקן ביתי מאולתר אותו בנה המבקש  1, ואשר נמצא במחסן ביתו שבעיר רהט (להלן:המחסן). על פי המתואר, המבקש 1 פעל כספק בלוני גז פיראטיים בשש השנים עובר ליום 30.10.2012, כאשר מכר ללקוחותיו מכלי גז ואף התקין אותם בביתם – כל זאת ללא רישיון. בנוסף, המבקש 1 פרסם את מרכולתו בקרב לקוחותיו באמצעות כרטיסי ביקור. עוד על פי המתואר, ביום 4.8.2010, המבקש 1 החזיק במחסן 79 מכלים גדולים ו-54 מכלים קטנים של גפ"מ, וכן החזיק במשאית וולוו שבבעלותו 7 מכלי גפ"מ גדולים. בכתב האישום מפורט כי המבקש 1 לא נקט באמצעי הזהירות הנדרשים על פי צו הגז במכלים – הן באלו אותם החזיק במחסן, והן באלו אותם מכר ללקוחותיו. 

           על פי עובדות כתב האישום שהוגש בגדר ת"פ 39924-02-14, המבקש 1 היה בעליה ומנהלה של חברה לעבודות עפר, ואילו המבקש 2, שהוא בנו, היה שכיר בחברה. על פי המתואר, ביום 12.2.2014, המבקש 2 החזיק במחסן 133 מכלי גפ"מ קטנים ו-34 מכלי גפ"מ גדולים, מבלי שנקט באמצעי הזהירות הנדרשים במכלים אלו – ואילו המבקש 1 סייע לו בכך. כן, מצוין בכתב האישום כי מתוך המכלים האמורים לעיל, המבקשים החזיקו 103 מכלים קטנים ו-18 מכלים גדולים במצב שכיבה במשאית סגורה, וזאת בניגוד לסטנדרט הבטיחות הנדרש. את המכלים הללו רכש המבקש 2 מאחר, והוביל אותם במשאית, כשזו אינה מאווררת ואין בה אמצעי כיבוי מתאימים, באופן אשר היה מגביר את עוצמת הפיצוץ, במידה והמכלים היו מתפוצצים.

           על פי עובדות כתב האישום שהוגש במסגרת ת"פ 18879-05-14, המבקש 2 שוחרר ביום 16.3.2014 למעצר בית מלא בביתו שבעיר רהט, בהחלטתו של בית משפט השלום באשקלון (השופט ע' כפכפי) בגדר מ"ת 39947-02-14 (להלן: ההוראה החוקית). ביום 26.4.2014 נתפס המבקש 2 מבלה בעיר תל אביב-יפו, תוך הפרת ההוראה החוקית.

4. ביום 19.3.2015, בית משפט השלום גזר את דינם של המבקשים. בקביעת מתחם העונש ההולם את מעשיהם של המבקשים, בית המשפט עמד תחילה על כך שחוק הגז וצו הגז נועדו להגן על הציבור מפני הסיכונים הכרוכים בטיפול בגפ"מ. משכך, נמצא כי הערכים החברתיים שנפגעו הם השמירה על בטחון הציבור, שלומו ובריאותו, וערך קדושת החיים. לאחר מכן, בית משפט השלום בחן את מדיניות הענישה הנוהגת בעבירות דומות. בעניין זה, בית המשפט הדגיש כי תופעת העיסוק בגז ללא רישיון מהווה תופעה חמורה, אשר הביאה לא אחת לפגיעה בחיי אדם. משכך, הוטעם כי בקביעת מתחם העונש בגין העבירות הנוגעות לטיפול בגפ"מ, יש להעניק משקל לצורך בהרתעת הרבים מפני יצירת מצבי סיכון לציבור בשל אינטרס כלכלי. בית משפט השלום ציין כי בעבר, המדיניות בעבירות מעין אלה הייתה מקלה, אך מצא כי גישה זו לא נתנה מענה לצורך בהרתעת הרבים. לבסוף, בית המשפט עמד על הנסיבות הקשורות בביצוע העבירה, ושקל לחובת המבקשים את הנסיבות הבאות: הגפ"מ הוחזקו בתנאים בהם התקיים פוטנציאל לפיצוץ, שאילו היה מתממש, הרי שהיה נגרם אירוע קטלני; המניע לעבירות היה מניע כלכלי טהור; ביחס למבקש 1, מדובר בפעילות עסקית בלתי חוקית שנמשכה שנים; ואדישותם ועצימת עיניהם של המבקשים ביחס לאפשרות כי יגרמו נזק לסביבתם. על סמך האמור, בית משפט השלום מצא כי מתחם העונש ההולם לאישומים הכוללים עבירות של שימוש פחזני בחומר דליק ועיסוק ללא רישיון נע בין שישה ל-12 חודשי מאסר בפועל, לצד עונשים נלווים.

           בקביעת העונש המתאים למבקשים בתוך מתחם העונש ההולם, בית משפט השלום מצא כי מתקיימים שיקולים לקולה בנסיבותיהם האישיות של המבקשים, כפי שאלו פורטו בתסקירי שירות המבחן שהוגשו בעניינם. עם זאת, נוכח העדרה של המלצה טיפולית אשר תפחית את המסוכנות שנשקפה מהם להישנות המעשים, בית המשפט מצא כי אין מקום לחרוג לקולה ממתחם העונש שנקבע, אלא יש לגזור את עונשם ברף התחתון של מתחם העונש שנקבע. בהתאם לכך, בית משפט השלום השית על המבקש 1 עונש של 6 חודשי מאסר בפועל בגין עבירת השימוש הפחזני בחומר דליק, מושא כתב האישום בת"פ 25646-05-13; 3 חודשי מאסר בפועל לריצוי במצטבר בגין עבירת העיסוק ללא רישיון באותו כתב אישום; ו-3 חודשי מאסר בפועל, אשר אחד מהם הוא לריצוי במצטבר, בגין עבירות הסיוע לבנו, מושא כתב האישום בת"פ 39924-02-14 – כך שבסך הכולל הוטל על המבקש 1 עונש של 10 חודשי מאסר בפועל. כן הוטלו עליו העונשים הבאים: 6 חודשי מאסר על תנאי למשך 3 תנאי שלא יעבור עבירה מהעבירות בהן הורשע; קנס בסך 10,000 ש"ח; והתחייבות כספית בסך 20,000 ש"ח.  באשר למבקש 2, בית משפט השלום הטיל עליו עונש של שבעה חודשי מאסר בפועל בגין העבירות מושא כתב האישום בת"פ 39924-02-14 ובגין הפרת ההוראה החוקית, לצד 6 חודשי מאסר על תנאי למשך 3 שנים שלא יעבור עבירה מהעבירות בהן הורשע; קנס בסך 8,000 ש"ח; התחייבות כספית בסך 15,000 ש"ח; ופסילה מקבלת רישיון נהיגה לתקופה של שישה חודשים.