רע"פ 3610/15 ארז סמיונוב נ' מדינת ישראל

1. לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטים: ד' ברלינר – נשיאה; ר' בן יוסף; א' נחליאלי-חיאט), בע"פ 4294-01-15, מיום 13.4.2015, בגדרו נדחה ערעורו של המבקש על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב-יפו (כב' השו  פט ד' דרויאן), בת"פ 47992-11-11, מיום 31.3.2014.

2. בד בבד עם הבקשה לרשות ערעור, הוגשה בקשה לעיכוב ביצוע עונש המאסר לריצוי בדרך של עבודות שירות, אשר הושת על המבקש, עד להחלטה בבקשה לרשות ערעור. בהחלטה מיום 26.5.2015 (כב' השופט ח' מלצר), נעתר בית משפט זה לבקשה, והורה על עיכוב ביצוע העונש.

רקע והליכים קודמים

3. נגד המבקש הוגש כתב אישום, אשר מעובדותיו עולה, כי ביום 10.2.2010, בעת שהמבקש עבד כמוכר בחנות נוחות (להלן: החנות), בתחנת דלק בכביש 44, הוא צפה בסרט פורנוגרפי בחנות ביחד עם י', קטין, יליד 1994 (להלן: המתלונן). בשלב מסויים, כך נטען, הניח המבקש את ידו ושפשף אותה באיבר מינו של המתלונן. משהסיט המתלונן את ידו של המבקש, שאל אותו האחרון האם אין זה נעים לו, והאם לא "עומד לו". כעולה מכתב האישום, המבקש חזר והניח את ידו על איבר מינו של המתלונן פעם נוספת, ובתגובה פנה המתלונן לצאת מן החנות. בעודם מצויים מחוץ לחנות, שאל המבקש את המתלונן, האם ברצונו לקיים עמו מין אוראלי, בתמורה ל-400 ₪, ולאחר שהמתלונן סירב להצעה זו, הוציא המבקש 2,000 ₪ מארנקו והציעם למתלונן. לטענת המאשימה, במעשיו המתוארים לעיל, ביצע המבקש מעשים מגונים במתלונן, וכן הטריד אותו מינית. בהתאם לכך, ייוחסו למבקש שתי עבירות של מעשה מגונה, לפי סעיף 348(ג) לחוק העונשין, התשל"ז-1977; ועבירה של הטרדה מינית, לפי סעיף 3(א)(3) בצירוף עם סעיף 5(א) לחוק למניעת הטרדה מינית, התשנ"ח-1998. יצויין, כי למבקש יוחסה עבירה של מעשה מגונה סתם, ולא מעשה מגונה בקטין, מאחר שלא היתה ברורה למשיבה מידת מודעותו של המבקש לגילו של המתלונן.

4. לאחר ניהול משפט הוכחות, הרשיע בית משפט השלום את המבקש בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום. המבקש הורשע, כאמור, למרות שנקבע, כי "ללא ספק, החוקרים כשלו חמורות", בכך שלא פעלו בצורה אקטיבית על מנת להשיג את תיעוד מצלמות האבטחה בחנות, "כאשר ידוע לכל כי תיעוד מסוג זה נשמר לזמן קצוב בלבד ונמחק אוטומטית – כפי שאכן קרה". חרף קביעה זו, דחה בית משפט השלום את בקשת המבקש להורות על זיכויו, בציינו, כי "אין ענייננו באותם מקרים קיצוניים וחריגים שבהם די בעצם המחדל כדי לקבוע כי נפגעה זכותו של הנאשם למשפט הוגן". בהמשך, עמד בית משפט השלום על מהימנות עדותו של המתלונן, וקבע כי עדות זו הייתה עקבית, מרובת פרטים, ומכילה את תחושותיו ומחשבותיו של המתלונן בעת קרות המעשים. בניגוד לכך, קבע בית משפט השלום, כי עדותו של המבקש אינה יכולה לזכות באותו אמון. זאת, בין היתר, מאחר ש"לא ניתן הסבר אמין ומניח את הדעת למגע שיצר [המבקש] בין ידו לבין ירכו של המתלונן".

5. בבואו לקבוע את מתחם העונש ההולם למעשיו של המבקש, הדגיש בית משפט השלום, כי על אף שמדובר בשתי עבירות שונות, הרי שעבירות אלו בוצעו ברצף, ולכן עסקינן ב"אירוע אחד", עבורו ייקבע מתחם עונש אחד. לאחר זאת, קבע בית משפט השלום, כי מתחם הענישה ינוע בין 3 חודשי מאסר לריצוי בדרך של עבירות שירות, לבין 18 חודשי מאסר בפועל. לצורך קביעת העונש בתוך המתחם, שקל בית משפט השלום לקולת העונש, את הפגיעה הקשה הצפויה למבקש מעצם מאסרו, אשר עלולה "למוטט אותו כלכלית". ועוד נשקלו לזכותו של המבקש, התמשכות ההליכים בתיק; והמחדל החקירתי בנוגע למצלמת האבטחה. לאחר זאת, העמיד בית משפט השלום את העונש בחלקו המרכזי-תחתון של המתחם, וגזר על המבקש 4 חודשי מאסר לריצוי בדרך של עבודות שירות. נוסף על כך, השית בית משפט השלום על המבקש 6 חודשי מאסר על תנאי, לבל יעבור המבקש, במשך שנתיים, עבירת מין כלשהי שיש עמה מגע בגוף; וכן פיצוי למתלונן, בסך 2,500 ₪.

6. המבקש ערער על פסק דינו של בית משפט השלום לבית המשפט המחוזי. בערעורו, הלין המבקש על מחדלי החקירה, אשר היה בהם, לשיטתו, כדי להביא לזיכויו בדין. בית המשפט המחוזי דחה טענה זו, בהדגישו כי "איננו סבורים שבנסיבות התיק הנוכחי המחדל, הוא בפני עצמו, צריך לשמש בסיס לזיכוי [המבקש], וזאת כדי 'לחנך' את המשטרה שתעשה מלאכתה כיאות". עוד צויין, בהקשר זה, כי המתלונן – ולא המבקש – הוא שיזם את האפשרות לצפות בקלטת מצלמת האבטחה, במהלך העימות שנערך בין השניים במשטרה, "וכי מה לו [למתלונן] להציע לחוקר לראות את הקלטת כאשר הצפייה בה תבהיר כי לא היו דברים מעולם?". אשר לעונש שהוטל על המבקש, החליט בית המשפט המחוזי שלא להתערב בו, בציינו כי "בדרך לאותה ענישה 'עבר' [בית משפט השלום] דרך כל 'התחנות' שנדרשות על-פי תיקון 113".

הבקשה לרשות ערעור