רע"פ 2744-15 דרדיק נ' מדינת ישראל

1. לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופטים: א' כהן – שופט בכיר; מ' י' הכהן; מ' בר-עם), בע"פ 12205-11-14, מיום 15.3.2015, בגדרו נדחה ערעורו של המבקש על פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים (כב' השופטת א' זיסקינד), בת"פ 10259-08, מיום 13.1.2014.

רקע והליכים קודמים

2. נגד המבקש הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה, לפי סעיף 37(ג) לחוק העתיקות, התשל"ח-1978 (להלן: החוק או חוק העתיקות), ועבירה של החזקת נשק שלא כדין, לפי סעיף 144(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: עבירת החזקת הנשק). יצויין, כי רק בשלב ההוכחות בבית משפט השלום, הבהירה המאשימה, כי האישום בעבירה, לפי סעיף 37(ג) לחוק העתיקות, מתייחס לעבירה שעניינה הודעה על גילוי עתיקה, לפי סעיף 3 לחוק העתיקות (להלן: עבירת ההודעה). מעובדות כתב האישום עולה, כי ביום 10.2.2008 נמצאו בביתו של המבקש, בישוב קריית ארבע, נכסי עתיקות רבים, ובכללם: 960 מטבעות; 20 משקולות; 3 פרטי עופרת; 19 טבעות וחלקי טבעות; ו-121 פרטי מתכת שונים. זאת, מבלי שהיה בידי המבקש רשיון להחזקתם של נכסים אלה, ומבלי שהוא דיווח על גילויים או על מציאתם. באותו מועד, כך נטען, נתפסו בדירתו של המבקש פרטי תחמושת שונים, ובין היתר: 20 כדורי 0.3 מ"מ; 4 כדורי 7.62 מ"מ; ו-120 כדורי 5.56 מ"מ. המבקש החזיק תחמושת זו בביתו, בלא שניתנה לו רשות לכך, על-פי דין.

3. בדיון שנערך בבית משפט השלום, ביום 19.10.2009, טען בא-כוחו של המבקש טענה מקדמית שעניינה חוסר סמכות של בית המשפט לדון בעבירה, לפי סעיף 37(ג) לחוק העתיקות (להלן: טענת חוסר הסמכות), שכן עבירה זו נעברה, לכאורה, בישוב קריית ארבע, המצוי באזור יהודה ושומרון (להלן: האזור). המבקש טען, כי ניתן להחיל את חוק העתיקות, אך ורק על עתיקות המתגלות בתחום השיפוט של מדינת ישראל. בהחלטה, מיום 25.10.2010, דחה בית משפט השלום את טענת חוסר הסמכות של המבקש, תוך שהוא מתבסס על סעיף 2(א) לחוק לתיקון ולהארכת תוקפן של תקנות שעת חירום (יהודה ושומרון – שיפוט עבירות ועזרה משפטית), התשס"ז-2007 (להלן: חוק השיפוט באזור); וכן על פסיקתו של בית משפט זה, בע"פ 163/82 דוד נ' מדינת ישראל, פ"ד לז(1) 622 (1983) (להלן: עניין דוד). נקבע, כי קיימים שני טעמים המצדיקים דיון בסוגיה מעין זו בבתי המשפט בישראל. הטעם האחד, הינו דיוני, ולפיו ראוי כי סוגיות מעין אלו ידונו בפני בתי המשפט בישראל, להבדיל מבתי המשפט הצבאיים הפועלים באזור; הטעם השני, המהותי, מושתת על השליטה האפקטיבית שיש למדינת ישראל באזור, המובילה לכך "[ש]למדינה יש עניין מיוחד, כי מעשה או מחדל, שהם בני ענישה בצד הישראלי של תחום השיפוט, לא יהפכו למשוחררים מהנורמה הפלילית הישראלית, שעה שהם מבוצעים בעבר השני של תחום השיפוט, אך במסגרת השליטה האפקטיבית הישראלית".

4. לאחר ניהול משפט הוכחות, הרשיע בית משפט השלום את המבקש בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום. בהתייחס לטענת המבקש, לפיה הוא גילה את העתיקות טרם כניסתו לתוקף של חוק העתיקות, בשנת 1978, ולכן לא חלה עליו עבירת ההודעה, נקבע, כי המבקש לא הרים את הנטל הדרוש להוכיח כי הוא גילה את העתיקות, טרם תחילתו של החוק. בית משפט השלום הוסיף וקבע, כי התנהלותה של המשיבה, שעה שהיא נמנעה מלציין את סעיף האישום המדוייק בגדרי סעיף 37(ג) לחוק העתיקות, אינה תקינה, ואולם "לאור האזהרה הרחבה בהודעת [המבקש] במשטרה, דברי [המבקש] בהודעתו במשטרה, והפירוט שעלה בחקירותיו בבית המשפט ובדברי [המשיבה], הרי שניתנה [למבקש] הזדמנות להתגונן". אשר לעבירת החזקת הנשק, הבהיר בית משפט השלום, כי לא עלה בידי המבקש להוכיח, כי היה רשאי להחזיק את התחמושת אשר נמצאה בביתו.

5. יצויין, כי לאחר הרשעתו של המבקש, וטרם שמיעת הטיעונים לעונש, הועבר התיק, להמשך טיפולה של כב' השופטת ח' מאק-קלמנוביץ – סג"נ, נוכח פרישתה של כב' השופטת א' זיסקינד מהשיפוט.

6. בבואו לקבוע את עונשו של המבקש, זקף בית משפט השלום לחובתו של המבקש, את מספרם הגדול של פריטי העתיקות והתחמושת שנמצאו בביתו. לצד הקולה, נשקלו נסיבותיו האישיות של המבקש, אשר עלו מתסקיר שירות המבחן; וכן הזמן הרב שחלף מאז ביצוע העבירות ועד להגשת כתב האישום, דבר המהווה "נסיבה שיש לייחס לה משקל של ממש". לאחר זאת, הורה בית משפט השלום על חילוט העתיקות והתחמושת שהתגלו אצל המבקש, "בהיותם תפוסים שבוצעה בהם עבירה". בנוסף, הושת על המבקש עונש של של"צ בהיקף של 250 שעות; ומאסר על תנאי לשלושה חודשים, למשך 3 שנים, לבל יעבור המבקש אחת העבירות שבהן הורשע, או כל עבירה אחרת על חוק העתיקות.

7. המבקש ערער על פסק דינו של בית משפט השלום לבית המשפט המחוזי בירושלים, וערעורו נדחה ביום 15.3.2015. בהתייחס לטענת המבקש בסוגיית חוסר הסמכות, ציין בית המשפט המחוזי, כי סעיף העבירה שבו הורשע המבקש, הוא סעיף 3 לחוק העתיקות, כאשר סעיף זה מחייב מסירת הודעה למנהל על גילוי או מציאת עתיקה, והוא אינו מוגבל לעתיקות שנמצאו בשטח ישראל בלבד. לגישתו של בית המשפט המחוזי, "בנסיבות אלה, לא היתה כל מניעה לעשות שימוש בהוראת סעיף 2 [לחוק השיפוט באיזור], שלפיו מוקנית לבית משפט בישראל סמכות לדון אדם הנמצא בישראל על מעשהו או מחדלו שאירעו באזור". למסקנה זו הגיע בית המשפט המחוזי, גם בשים לב להגדרת המונח "עתיקה", המופיעה בסעיף 1 לחוק העתיקות, אשר "אינה מחייבת כי ה'עתיקה' נמצאה או התגלתה בישראל, ומתייחס רק להגדרה הארכיאולוגית של 'עתיקה', ללא זיקה טריטוריאלית".