רע"ב 8897/16

1.  בפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים מיום 8.11.2016 (עת"א 47965-09-16, הנשיא א' טל והשופטים ז' בוסתן ו-ש' בורנשטיין). בית המשפט המחוזי קיבל עתירה שהגיש היועץ המשפטי לממשלה נגד החלטתה של ועדת השחרורים לפי חוק שחרור על-תנאי ממאסר, התשס"א-2001 (להלן בהתאמה: ועדת השחרורים ו-חוק שחרור על-תנאי) מיום 14.9.2016 לשחרר את המבקש ממאסרו שחרור מוקדם.

רקע והליכים קודמים

2. 2.        המבקש מרצה עונש מאסר בפועל של 12 שנות מאסר לאחר שהורשע בעבירות של סיוע לרצח וגרם מוות ברשלנות. לקראת המועד שבו היה אמור להשלים ריצוי של שני שליש מתקופת מאסרו הוא הגיש בקשה לשחרור מוקדם על-תנאי. זו נדונה על-ידי ועדת השחרורים, כפי שאפרט להלן, תוך התייחסות להליכים הרלוונטיים בלבד לבקשה דנן.

3. ביום 31.3.2015 דחתה ועדת השחרורים את הבקשה לשחרור מוקדם (להלן: ההחלטה הראשונה), וקיבלה בכך את עמדת המדינה, לאחר שעיינה, בין היתר, בידיעות חסויות שנזכרו בחוות דעת שהוגשה מטעם המשטרה. ועדת השחרורים קבעה כי הידיעות החסויות מלמדות על כך שהמבקש המשיך את פעילותו העבריינית בין כתלי הכלא. לפיכך, ולנוכח הנסיבות החמורות של ביצוע העבירות שבהן הורשע המבקש, קבעה ועדת השחרורים כי שחרורו יסכן את שלום הציבור. ועדת השחרורים הוסיפה וקבעה כי תכנית השיקום שהוגשה אליה מטעם השירות לאבחון וטיפול בעבריינות והתמכרות אינה עדכנית ולכן לא ניתן להסתמך עליה.

4.        המבקש הגיש עתירה נגד החלטה זו לבית המשפט המחוזי. ביום 2.6.2015 דחה בית המשפט המחוזי את העתירה (להלן: פסק הדין הראשון). בית המשפט המחוזי קבע בפסק דינו זה כי שחרור המבקש עלול להוביל לסכנה לשלום הציבור, וזאת אף-על-פי שהתנהגותו בתקופה שקדמה להגשת העתירה הייתה חיובית. במסגרת קביעה זו התבסס בית המשפט המחוזי על שתי ידיעות חסויות שהתקבלו זמן קצר לפני מתן ההחלטה הראשונה. כמו כן, נקבע כי טעם נוסף שמצדיק את דחיית העתירה לשחרור מוקדם הוא סירובה של הרשות לשיקום האסיר (להלן: רש"א) לקבל את המבקש לתכנית טיפולית בשל היותו "אסיר רצידיוויסט" וכן בשל אי-לקיחת אחריות מצדו.

5.        לאחר פסק הדין הראשון שונה סיווגו של המבקש לעניין חופשות מקטגוריה א' לקטגוריה ב/1 לפי פקודת נציבות שירות בתי הסוהר 04.40.00, וכן הוא נמצא כשיר להשתתפות בתכנית טיפולית של רש"א. לאור שינויים אלה הגיש המבקש בקשה לדיון חוזר בעניינו בוועדת השחרורים.

6.        ועדת השחרורים קיבלה אפוא החלטה חדשה בעניינו של המבקש, והיא זו שעומדת ביסוד ההליך דנן (להלן: ההחלטה השנייה). בהחלטה זו הורתה ועדת השחרורים, לאחר בחינת מכלול החומרים שהוגשו אליה בעניינו של המבקש, על שחרורו בכפוף למספר תנאים. ועדת השחרורים קבעה כי שני הטעמים העיקריים שעמדו בבסיסו של פסק הדין הראשון והובילו לדחיית העתירה – הידיעות החסויות שהוזכרו בפסק הדין הראשון וסירובה של רש"א לקבל את האסיר לתכנית פיקוח – אינם מצדיקים עוד את מניעת שחרורו. ועדת השחרורים הוסיפה כי "עיינו בתכנית ונתנו דעתינו לטיעוני הצדדים ונציין כי אילו הדבר היה תלוי בנו לא היינו מורים על שחרורו המוקדם של האסיר, ברם, חזקה עלינו מצוותו של ביהמ"ש המחוזי לחזור ולבחון את עניינו של האסיר באספקלריה של שני המבחנים שצוינו כאמור לעיל ובשניים אלה עמד גם עמד האסיר".
7.        נגד החלטה זו הוגשה עתירה מינהלית לבית המשפט המחוזי על-ידי היועץ המשפטי לממשלה, וזו התקבלה (להלן: פסק הדין השני). בית המשפט המחוזי קבע כי היה על ועדת השחרורים לשקול באופן עצמאי האם חל שינוי מהותי בנתוניו של המבקש ולקבל החלטה בהתאם, ולא להסתפק בבדיקה המצומצמת לשני הטעמים שאוזכרו בפסק הדין הראשון. בית המשפט המחוזי ציין את עברו הפלילי של המבקש ואת עונשי המאסר שריצה בעבר כעדות למסוכנות הנשקפת ממנו לשלום הציבור. בית המשפט המחוזי הוסיף וקבע כי קיימות ידיעות חסויות נוספות, מעבר לידיעות שעליהן הצביע בית המשפט בפסק הדין הראשון, שמלמדות על השתייכותו של המבקש לארגון פשיעה וכך גם על מסוכנותו. כמו כן, צוין כי השינוי בעמדתה של רש"א בנוגע להתאמת המבקש לתכנית בפיקוחה לא נומק, וכי זו אף לא התייחסה לאי-השתתפותו של המבקש בהליך טיפולי נוסף בשנה וחצי האחרונות, לאחר שהשלים את השתתפותו בקבוצת "שליטה בכעסים". לנוכח זאת, קבע בית המשפט המחוזי כי אין בתכנית השיקומית שהוצגה כדי להפיג את מסוכנותו של המבקש, וכי ההחלטה לשחררו חורגת ממתחם הסבירות.

בקשת רשות הערעור והתגובה לה