רע"ב 7811/16 דניאל מעוז נ' מדינת ישראל שירותי בתי הסוהר

1. לפניי בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית משפט לעניינים מנהליים מרכז-לוד (כבוד השופטת מ' ברנט) ב-עת"א 28657-04-16 שניתנה ביום 6.9.2016, ובה נדחתה עתירת המבקש כנגד סירוב המשיב (להלן: שב"ס) לאפשר לו להיבדק לצורך תרומת כליה, שלא לאדם מסוים.

2. המבקש הורשע ביום 1.7.2013 בשתי עבירות רצח  – בגין רצח שני הוריו – ובהשמדת ראיה (תפ"ח 54877-09-11 (מחוזי ירושלים)); ובגזר דין מאותו יום נגזרו עליו שני מאסרי עולם מצטברים ועוד 5 שנות מאסר במצטבר בגין השמדת ראיה, החל ממועד מעצרו ביום 11.9.2011. ערעור על העונש שנגזר בגין השמדת ראיה התקבל בבית משפט זה, במובן זה שנקבע כי הוא ירוצה בחופף לעונש בגין עבירות הרצח (ע"פ 5733/13 מיום 5.7.2016). המבקש מרצה את מאסרו בכלא איילון.

רקע נורמטיבי והשתלשלות העניינים

3. חוק השתלת איברים, התשס"ח-2008 (להלן: החוק), קובע כי אדם המעוניין עוד בחייו לתרום איבר מגופו לשם השתלתו בגופו של אדם אחר, רשאי לפנות בבקשה מתאימה לגורם המקצועי הקבוע בחוק (סעיף 13 לחוק). במקרה שבו מבוקש לתרום איבר להשתלה שלא בנתרם מסוים, גורם זה הוא ועדת ההערכה המרכזית (סעיף 21(1) לחוק), המוסדרת בסעיף 14 לחוק. טרם שתאשר הוועדה בקשה לתרומה, שומה עליה לבחון את התקיימותם של תנאים מסוימים ביחס לתורם הפוטנציאלי, ובהם היותו מתאים מבחינה רפואית ונפשית; שנתן את הסכמתו מתוך רצון חופשי ובדעה צלולה; שההסכמה אינה כנגד תמורה או הבטחה לתמורה; ותנאים נוספים (סעיף 15 לחוק). כן נבחנים תנאים מסוימים ביחס לנתרם הפוטנציאלי, כשהחוק קובע כי הוועדה לא תאשר בקשה לתרומת איבר לאדם בלתי-מסוים, אלא לאחר שקיבלה אישור כי קיים נתרם מתאים (סעיף 21(2) לחוק).

           בשב"ס קיים נוהל של מחלקת הרפואה (מס' 01-2010; להלן: הנוהל) המסדיר את נושא תרומת איברים מאנשים חיים ביחס לאסירים, בין כתורמים ובין כנתרמים, על בסיס החוק. וכך נקבע בנוהל בנוגע לאסיר המבקש לתרום איבר מגופו (בסעיף 5.6):

"במקרים חריגים, תיבחן בקשה של אסיר לתרום איבר מגופו לצורך השתלה. בקשה כאמור תיבחן רק כאשר האסיר התורם הינו קרוב משפחה מדרגה ראשונה של מקבל האיבר, וזאת בתנאי שיעמוד בקריטריונים הקבועים בחוק לעיל" (ההדגשה הוספה–ע'ב').

4. המבקש הגיש את העתירה נושא בקשת רשות הערעור ביום 5.4.2016, וביקש במסגרתה כי יתאפשר לו לעבור בדיקות לצורך תרומת כליה שלא לנתרם מסוים, ואם יימצא כי הוא מתאים וכשיר – לתרום כליה. לבקשת המבקש, בית המשפט קמא הורה על מינוי סנגור ציבורי לייצוגו; וביום 5.9.2016 קוים דיון בעתירה שבו שטחו הצדדים את טענותיהם, ושב"ס הוסיף והציג לבית המשפט מידע מודיעיני חסוי בעניין המבקש, בהסכמתו.

           בית המשפט דחה כאמור את העתירה, תוך שקבע כי אמנם ישנה חשיבות לתרומת איברים "על מנת להציל נפשות", אך בהתאם להוראות הנוהל לא ניתן להיעתר למבוקש. בית המשפט הוסיף כי הוראת הנוהל "סבירה ומוצדקת", היות ששב"ס אחראי הן על שמירת בריאותם של האסירים והן על מזעור הסכנה הנשקפת מהם לציבור – ושני האינטרסים הללו עלולים להיפגע מביצוע הפרוצדורה הרפואית המבוקשת וכל הכרוך בה. עוד העיר בית המשפט כי הצורך לשמור על שלום הציבור גובר בעניינו הפרטני של המבקש, לנוכח המידע המודיעיני שהוצג המצביע על כוונות שליליות מצידו.