רע"ב 5289/15 פלוני נ' מדינת ישראל - ועדת השחרורים ואח'

           לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת (סגן הנשיא ב' ארבל, והשופטים ש' אטרש ו-י' אברהם) בעת"א 42018-06-15 מיום 15.7.2015, בגדרו נדחתה עתירתו של המבקש נגד החלטתה של ועדת השחרורים אשר דחתה את בקשתו לשחרור מוקדם במסגרת תכנית שיקומית.

1. המבקש הוא אסיר המרצה מזה כשש שנים עונש מאסר, שהוטל עליו בגין ביצוע עבירות מין שונות בקטינים לאורך תקופה ארוכה. המבקש כפר בעבירות המיוחסות לו במהלך משפטו, וממשיך ומכחיש את ביצוע המעשים אף היום. ביום 18.5.2015 דנה ועדת השחרורים (להלן: הוועדה) בעניינו של המבקש, כאשר בפניה הוצגו, בין היתר, החומרים הבאים: (א) חוות דעת עדכנית מטעם המרכז לבריאות הנפש, אשר סקרה חוות דעת קודמות שנערכו בעניינו, ואשר ממנה עלה כי נשקפת ממנו מסוכנות מינית ברמה בינונית; (ב) דו"ח גורמי הטיפול מיום 29.4.2015, לפיו הוא השתתף החל מינואר 2015 בקבוצה פסיכו חינוכית ראשונית המיועדת לעברייני מין. בדו"ח תואר כי המבקש התמיד בהגעה למפגשים, אולם המשיך להכחיש כי עבר על החוק; (ג) תכנית טיפולית פרטית של מרכז "התחלה חדשה", אותה הציג המבקש; (ד) חומרים שהוגשו מטעמו, הנוגעים לאפשרותו לעמוד בסכום הפיצויים שנפסק כי עליו לשלם לנפגעי עבירותיו; (ה) עמדת משטרת ישראל, אשר התנגדה לשחרורו המוקדם; (ו) חומר מודיעיני חסוי הנוגע למבקש, שהוגש על ידי המשיב 2.

2. המבקש התנגד להצגתו של החומר החסוי בפני הוועדה, בשל העובדה כי פרקליטות המדינה טענה בהליך אחר בעניינו בפני בית משפט זה (רע"ב 1574/14) שהוצאה תעודת חיסיון לחומר זה. המבקש טען כי משמעותה של תעודת החיסיון היא שערכאות הערעור על החלטת הוועדה לא יוכלו לבחון את החומר החסוי, ובכך תיפגע יכולתו להתגונן מפני החומר. הוועדה דחתה את התנגדותו של המבקש וקבעה כי ניתן להציג בפניה את החומר החסוי, בהתאם להוראות סעיף 17 לחוק שחרור על-תנאי ממאסר, התשס"א-2001 (להלן: חוק שחרור על תנאי). לאחר עיון בחומר החסוי, הדגישה הוועדה כי אין בו להשפיע על החלטתה לכאן או לכאן.

3. הוועדה בחנה את החומרים אשר הונחו בפניה וקבעה כי המבקש טרם הגיע לשלב שבו ניתן יהיה לשחררו שחרור מוקדם במסגרת תכנית שיקומית כלשהי. זאת, בהסתמך על חוות הדעת מטעם המרכז לבריאות הנפש; על כך שהמבקש טרם שילם את סכום הפיצוי שנפסק לקורבנות; ועל עמדת משטרת ישראל המתנגדת לשחרור.

4. המבקש ערער על החלטת הוועדה לבית המשפט המחוזי, וערעורו נדחה ביום 15.7.2015. בפסק דינו, בית המשפט המחוזי דחה תחילה את טענתו של המבקש כי הוועדה לא הייתה רשאית לעיין בחומר החסוי. נקבע, כי הוראת סעיף 17 לחוק שחרור על תנאי היא הוראה ייחודית, שאינה תלויה בכללים שנקבעו ביחס לסעיפים העוסקים בתעודות חיסיון בפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971 (להלן: פקודת הראיות). עוד מצא בית המשפט המחוזי כי נוכח הוראת סעיף 26 לחוק שחרור על תנאי, אין כל מניעה שבית משפט הדן בערעור על החלטת ועדת השחרורים יבחן את החומר החסוי שהוצג לוועדה. באשר לגוף החלטתה של הוועדה, בית המשפט המחוזי קבע כי מדובר בהחלטה סבירה, הנשענת על חוות דעת הגורמים המקצועיים הרלבנטיים ועל שיקולים ראויים. בפרט, נמצא כי העותר אינו ראוי לשחרור מוקדם נוכח המסוכנות הנשקפת ממנו לזולת. בית המשפט המחוזי דחה אף את טענותיו של המבקש כי נמנע ממנו שיקום רק משום שהוא מכחיש את ביצוע העבירות, והדגיש כי המבקש שולב בטיפולים שונים – אולם הוא סירב לקבל את המסגרת שהוצעה ודרש לעבור למסגרת טיפולית בבית סוהר אחר. מכאן הבקשה שלפניי.

5. בבקשת רשות הערעור, חוזר המבקש על טענתו כי הוועדה לא הייתה רשאית לעיין בחומר שהוצאה לגביו תעודת חיסיון לטובת הציבור, לפי סעיף 45 לפקודת הראיות. לשיטתו, משמעות העיון בחומר החסוי היא שההליך "זוהם" וכי אין כל נפקות לעניין זה לקביעתה של הוועדה שהחומר לא השפיע על החלטתה. המבקש מדגיש כי החומר החסוי האמור נחסה בהליכים קודמים אותם ניהל נגד החלטות שירות בתי הסוהר, ובפרט ברע"ב 1574/14 – וכי לא ייתכן שהחומר יהיה חסוי בהליך אחד אך לא בהליך אחר. לדידו, מדובר בסוגיה משפטית עקרונית, שטרם הובררה בפסיקת בית משפט זה.

           בנוסף, המבקש סבור כי בית המשפט המחוזי שגה בקביעתו כי הוא סירב לטיפול בין כותלי בית הסוהר בו הוא כלוא. לשיטתו, הוא נלחם על קבלת טיפול, כאשר רק בזכות העתירה שהגיעה לבית משפט זה הוסכם לבסוף לשלב אותו בטיפול בין כותלי בית הסוהר. לדידו, הטיפול הפרטי אליו הוא מיועד הוא ראוי, והערבים שהציע הם טובים כדי להבטיח את העדר מסוכנותו, אך בית המשפט המחוזי לא בחן זאת.

6. ביקשתי את תגובת המשיבים, וזו הוגשה ביום 14.1.2016. המשיבים טוענים כי אין מקום לתת רשות ערעור במקרה שלפניי, משום שהבקשה אינה מעוררת כל שאלה עקרונית. לשיטת המשיבים, החלטת ועדת השחרורים ופסק דינו של בית המשפט המחוזי מבוססים על חוות דעת גורמי המקצוע ועל העובדה שטרם הושלם תשלום הפיצויים לנפגעים. הם מדגישים כי החומר החסוי לא היווה שיקול בהחלטה, ולכן לעמדתם, אין לסוגיית העיון בחומר זה נפקות להחלטה. אף לגוף הבקשה, המדינה סבורה כי דין הבקשה להידחות. המשיבים מפנים להוראת סעיף 3 לחוק שחרור על תנאי, לפיה על האסיר לשכנע כי הוא ראוי לשחרור וכי שחרורו אינו מסכן את שלום הציבור כדי שתוכל הוועדה להורות על שחרורו. לעמדתם, המבקש שולב בהליך טיפול פרטני וכן בקבוצה פסיכו חינוכית, ולמרות זאת המסוכנות הנשקפת ממנו עודנה משמעותית, כך שבצדק נקבע כי אין מקום לשחרורו בשלב זה. עוד מוסיפים המשיבים כי שיקול הדעת המוקנה לוועדת השחרורים הוא רחב, וכי היקף ההתערבות השיפוטית בשיקול דעת זה מצומצם. אף בשל כך, המשיבים טוענים כי אין מקום להתערב בהחלטת הוועדה במקרה הנדון.

7. לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, בהחלטת הוועדה ובפסק דינו של בית המשפט המחוזי, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות. בכל הנוגע לטענותיו של המבקש בדבר העיון בחומר החסוי, הרי שלא נפל כל פגם בפסק דינו של בית המשפט המחוזי. בניגוד לעתירות אסיר אחרות, המוגשות מכוח סעיף 62א(א) לפקודת בתי הסוהר [נוסח חדש], התשל"ב-1971 (להלן: פקודת בתי הסוהר), עתירה נגד החלטתה של ועדת שחרורים מתנהלת לפי הוראות הדין המיוחד של חוק שחרור על תנאי (וראו לעניין זה את סעיף 62א(ג) לפקודת בתי הסוהר). סעיף 36 לחוק שחרור על תנאי קובע מפורשות: "הוראות סעיפים 44 עד 46 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971, לא יחולו על דיוני הועדה, ועל עתירה, בקשת רשות ערעור וערעור לפי חוק זה". דהיינו, חוק שחרור על תנאי קובע מסלול מיוחד לעיון בחומר סודי במסגרת הוועדה ובמסגרת עתירה נגד החלטת הוועדה לבית המשפט, המוחרג מתחולתן של ההוראות העוסקות בתעודות חיסיון בפקודת הראיות. האבחנה בין הדין החל על עתירת אסיר לבין הדין החל על עתירה נגד החלטת ועדת השחרורים אף מספקת את המענה לתהייתו של המבקש כיצד ייתכן שמידע שנחסה מפני בית המשפט בהליך קודם נחשף בפניו עתה. בהתאם לכל האמור, לפי הוראות סעיף 17 לחוק שחרור על תנאי, הייתה הוועדה רשאית לעיין בחומר החסוי שהוגש לה, אף אם הוצאה לגביו תעודת חיסיון במסגרת הליך אחר; וכך גם בית המשפט המחוזי היה מוסמך לעיין בחומר במסגרת עתירתו של המבקש נגד החלטת הוועדה, בהתאם להוראת סעיף 26 לחוק. לפיכך, השאלה העקרונית אותה ניסה לעורר המבקש היא למעשה שאלה אשר ניתנה לה תשובה ברורה בחוק.