רע"א 7252/16

בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז-לוד מיום 10.7.2016 בת"א 27655-07-15 ובת"א 65047-03-15 (השופט א' שוורץ), בגדרה חוייבה המשיבה 1 (להלן: משיבה 1) בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות המבקשים בסך של 7,500 ₪.

רקע

2. המשיבים הגישו לבית המשפט המחוזי שתי תביעות, שהדיון בהן אוחד: האחת (להלן: התביעה הראשונה) הוגשה נגד המבקש 1 ונגד נתבעים נוספים, וסכומה כ-5 מיליון ₪; השנייה (להלן: התביעה השנייה) – הרלבנטית לענייננו – הוגשה נגד המבקשים דנן, עניינה בביטול הסכם להקמת מסעדה שנחתם בין הצדדים, וסכומה כ-7 מיליון ₪.

3. במסגרת הדיון בתביעה הראשונה נקבעה – על-פי הצעת בית המשפט, ובהסכמת הצדדים – ערובה להבטחת תשלום הוצאות הנתבעים (ובהם, כאמור, המבקש 1) בסך של 10,000 ₪. לאחר שאוחד הדיון בתביעות, הגישו המבקשים בקשה לחיוב המשיבים בערובה להבטחת תשלום הוצאותיהם גם במסגרת התביעה השנייה. המשיבים מצדם התנגדו לבקשה, בטענה שדי בערובה שהופקדה במסגרת התביעה הראשונה, תוך שהם מדגישים את מצבם הכלכלי הרעוע ואת זכות הגישה לערכאות.

עיקרי החלטת בית המשפט המחוזי

4. לאחר שעמד בקצרה על טענות הצדדים, נדרש בית המשפט המחוזי לשני השיקולים המרכזיים הצריכים לעניין: מצבם הכלכלי של המשיבים, וסיכויי התביעה להתקבל. בית המשפט המחוזי קבע כי מצבם הכלכלי של המשיבים אינו שפיר, וציין כי אף הם עצמם אינם חולקים על כך. אשר לסיכויי התביעה להתקבל נקבע, כי ההליכים מצויים אמנם בתחילתם, אולם על פני הדברים, 'מבלי לקבוע מסמרות', דומה כי אין מדובר בתביעה מופרכת או ב'תובע סדרתי' הנוקט הליכים ללא ביסוס. "נהפוך הוא – התביעה מבוססת על הסכם חתום, אשר לטענת המשיבים הופר כתוצאה ממהלכים שביצעו המבקשים" (פסקה 9 להחלטה).

5. על רקע האמור פנה בית המשפט המחוזי לבחון אם ישנה הצדקה בנסיבות העניין לחייב את המשיבים בתשלום ערובה. אשר למשיב 2, שהאפשרות לחייבו בערובה מבוססת על תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, נקבע כי אין מקום לחייבו בתשלום ערובה, הן בשל העובדה שתביעתו אינה 'תביעת סרק', הן לנוכח מצבו הכלכלי הקשה. לעומת זאת, כך נקבע, שונים הם פני הדברים באשר למשיבה 1, שהאפשרות לחייבה בערובה מבוססת על סעיף 353א לחוק החברות, התשנ"ט-1999, על-פיו החיוב בערובה הוא הכלל, והפטור – חריג לו. בהעדר נסיבות מיוחדות המצדיקות זאת, ונוכח מצבה הכלכלי הרעוע של משיבה 1, קבע בית המשפט המחוזי כי יש לחייבה בתשלום ערובה להבטחת הוצאותיהם של המבקשים. אשר לגובה הערובה קבע בית המשפט המחוזי כך: "בהביאי בחשבון כי עסקינן בתביעה בעילה חוזית, המצריכה שמיעה של מספר עדים עובדתיים ואולי אף שמיעה של מומחה אחד או שניים, ועל מנת שלא לנעול את דלתות בית המשפט בפני המשיבים, אני סבור כי קביעת ערובה להוצאות המבקשים אשר מיוצגים בצוותא בסך 7,500 ₪ תהא מספקת ומידתית בנסיבות ענייננו" (פסקה 13 להחלטה).

          מכאן הבקשה שלפנַי.

עיקרי טענות הצדדים

6. לטענת המבקשים, סכום הערובה בו חוייבה משיבה 1 נמוך מאד ביחס לסכום התביעה (כ-7 מיליון ₪), ואין בו כדי לכסות ולו מקצת מהוצאותיהם הצפויות. לדבריהם, החלטת בית המשפט המחוזי יוצרת חוסר איזון מובהק בין הצדדים, שכן בעוד המשיבים פטורים הן מתשלום אגרה, הן מן הצורך בהפקדת ערובה ריאלית, נותרים הם חשופים לנזק כלכלי משמעותי. כמו כן, המבקשים טוענים כי המשיב 2 רחוק מלהיות 'קרבן תמים', כפי שהוא מבקש להציג את עצמו, ותומכים טענותיהם בדברים שנכתבו אודותיו במסגרת הכרעת דין בהליך פלילי, בו שימש כעד מדינה. נוכח האמור טוענים המבקשים, כי מן הראוי להתערב בהחלטת בית המשפט המחוזי, ולהעמיד את גובה הערובה על סך של 10%-5% מסכום התביעה, באופן ההולם את הוצאותיהם הצפויות.

7. מנגד, המשיבים סבורים כי סכום הערובה שנקבע מאזן אל נכון בין מכלול השיקולים הצריכים לעניין, בכלל זה מצבו הייחודי של המשיב 2 כעד מוגן, מידת אשמתם של המבקשים במצבם הכלכלי העגום של המשיבים, סיכוייה הגבוהים של התביעה להתקבל, העובדה כי הופקדה ערובה נוספת על סך של 10,000 ₪ במסגרת התביעה הראשונה וזכותם של המשיבים לקבל את יומם בבית המשפט. כמו כן, המשיבים מוחים על אזכור הממצאים מתוך הכרעת הדין בהליך הפלילי, המוצגים לשיטתם ב'סילוף גמור', במטרה להשחיר את דמותו של המשיב 2 לפני בית המשפט. עוד טוענים המשיבים, כי המבקשים מושתקים מלטעון כעת שסכום הערובה שנקבע נמוך, לאחר שבמסגרת דיון קדם משפט ביקשו לקבוע את סכום הערובה בתיק על סך של 10,000 ₪ (בדומה לערובה שנקבעה במסגרת התביעה הראשונה), סכום אשר אינו גבוה באופן משמעותי מזה שקבע בית המשפט המחוזי. לבסוף, המשיבים מזכירים כי לא בנקל תתערב ערכאת הערעור בגובהו של סכום הערובה שנקבע על-ידי הערכאה הדיונית, אלא במצבים חריגים אשר הנדון דידן אינו בא בגדרם.