רע"א 6989/16/רע"א 7625/16/רע"א 7625/16 א.דורי בניה בע"מ נ' גינדי החזקות פרויקט המשתלה בע"מ ואח'

 1. חברת א.דורי בניה בע"מ (המבקשת ברע"א 6989/16 והמשיבה ברע"א 7625/16, להלן: דורי) עוסקת, בין היתר, בביצוע עבודות הנדסיות. בשנת 2013 נחתמו בין דורי לבין החברות ג'י.אל.אי גינדי בניינים בע"מ ו-גינדי החזקות פרויקט המשתלה בע"מ (המשיבות ברע"א 6989/16 והמבקשות ברע"א 7625/16, להלן ביחד: גינדי) הסכמים להקמת פרויקטים למגורים (להלן: הסכמי 2013). ביום 2.2.2016, ועל רקע מחלוקות שנתגלעו בין הצדדים, נחתם ביניהם "הסכם היפרדות" (להלן: ההסכם), לפיו תופסקנה העבודות של דורי בפרויקטים ותתבצע העברה מסודרת שלהן. סעיף ההסכם הרלוונטי לבקשות דנן עוסק בהקטנת הערבויות הבנקאיות שהוציאה דורי לטובת גינדי, בהיקף כולל של כ-15 מיליון ש"ח (להלן: הערבויות הבנקאיות). על פי סעיף זה, בין היתר, ביום 15.2.2016 תופחתנה ערבויות הביצוע באופן שבו דורי תמסור לגינדי ערבויות בנקאיות בנוסח הקבוע בהסכמי 2013 בסך כולל של 7.5 מיליון ש"ח (להלן: הערבויות המוקטנות), כנגד השבת ערבויות הביצוע המקוריות שהעמידה דורי לגינדי. עוד נקבע כי בחלוף תקופה נוספת תהיה דורי זכאית להמיר את הערבויות לערבויות בדק בהיקפים מופחתים עוד יותר. זמן קצר לאחר חתימת ההסכם, פנתה גינדי במכתבים שונים לדורי, בטענה כי היא מפרה את ההסכם הפרות יסודיות, ובסופו של דבר הודיעה ביום 16.3.2016 על ביטול ההסכם. דורי דחתה את הודעת הביטול, וביום 2.8.2016 הגישה תביעה כנגד גינדי. במסגרת התביעה עתרה דורי, בין השאר, לסעדים כספיים ולאכיפת ההסכם. יום לאחר הגשת התביעה שלחה גינדי לבנק דרישה לחילוט הערבויות הבנקאיות. למחרת, ביום 4.8.2016, הגישה דורי בקשה לצו מניעה זמני שלא לממש דרישה זו. טענתה העיקרית הייתה כי דרישת החילוט מקורה בשיקולים זרים וכ"מעשה נקמה" על הגשת התביעה.

           בהחלטתו בבקשה לצו מניעה זמני, מושא הבקשות כאן, ערך בית המשפט המחוזי אבחנה בין הערבויות הבנקאיות עד להיקף של הערבויות המוקטנות (דהיינו, עד לסכום של 7.5 מיליון ש"ח) לבין יתרת הסכום של הערבויות הבנקאיות החורג מהיקף זה (בין 7.5 מיליון ש"ח לכ-15 מיליון ש"ח). ברקע אבחנה זו – טענת גינדי לפיה הסעד הזמני שהתבקש אינו משרת את הסעדים שהתבקשו בתובענה. באשר לערבויות המוקטנות, נקבע כי יש לבטל את צו המניעה הארעי שכבר ניתן על ידי בית המשפט המחוזי (לבקשת דורי) בעניינן. הטעם הוא, כי גם אם תתקבל עמדת דורי לפיה ההסכם בתוקפו ויש לאכפו, הרי שעדיין היו אמורות להיות בידי גינדי ערבויות בנקאיות בהיקף המוקטן. לעומת זאת, באשר לערבויות הבנקאיות העולות בהיקפן על הערבויות המוקטנות, קבע בית המשפט המחוזי כי "ניתן לראות טעם בטיעון לפיו יש קשר בין סעד הדורש הקטנת ערבות לכדי גובה שהוסכם לבין סעד זמני המונע חילוט של ערבות בהיקף הגבוה מכך. אם תחולט ערבות בהיקף הגבוה מההיקף המוקטן, כי אז הדרישה לאכוף הקטנת הערבות כבר אינה ישימה, ובהקשר זה יסוכל רכיב של סעד המתבקש בתובענה". בהמשך נדרש בית המשפט המחוזי לסיכוייו לכאורה של ההליך, תוך התמקדות בשאלה האם התקיים חריג לכלל העצמאות של הערבות הבנקאית בדמות "נסיבות מיוחדות"; ולבסוף – למאזן הנוחות. התוצאה שהתקבלה היא קבלת הבקשה לצו מניעה זמני באופן חלקי בלבד, כך שיחול רק ביחס לערבויות העולות בהיקפן על הערבויות המוקטנות, וכן לתקופה מוגבלת של 9 חודשים.

           על החלטה זו מלינות דורי מזה וגינדי מזה – הראשונה טוענת כי היה מקום ליתן צו מניעה על כל הערבויות הבנקאיות וללא תיחומו בזמן; האחרונה טוענת כי לא היה מקום ליתן צו מניעה על סכום כלשהו ולו ליום אחד. מכאן הבקשות שבפניי. מאחר שמדובר בהשגות על אותה החלטה הקשורות במהותן, ניתנת בהן החלטה במאוחד. להשלמת התמונה יצוין כי דורי הגישה בקשה לסעד זמני בערעור במעמד צד אחד (שהתקבלה בהחלטתי מיום 12.9.2016), וכן בקשה לעיכוב ביצוע החלטת בית המשפט המחוזי. בנוסף, הגישה גינדי, לצד הבקשה למתן רשות ערעור מטעמה, בקשה להוספת ראיות. עניינה של זו – עמדתה של דורי בסוגיית קיומו של חריג הנסיבות המיוחדות לכלל העצמאות של הערבות הבנקאית האוטונומית בהליך אחר. לאחר עיון בבקשה להוספת ראיות ובתגובה לה, ובין היתר על רקע המסקנה אליה הגעתי כמפורט להלן, אינני סבור כי יש בראיות שהוספתן מתבקשת כדי לשנות ממנה ולא ראיתי מקום לקבלה. כמו כן, על רקע התוצאה המתקבלת בבקשות למתן רשות ערעור, אין צורך להכריע בבקשה לעיכוב ביצוע מטעם דורי.

2. עיינתי בבקשות ובתגובות להן, וכן בהחלטת בית המשפט המחוזי. בפתח הדברים יוזכר הכלל, לפיו רוחב שיקול הדעת של הערכאה המבררת במתן סעדים זמניים עומד ביחס ישיר אל מול צמצום שיקול הדעת של ערכאת הערעור. מנקודת מוצא זו, אבהיר את עמדתי ביחס לאיזון אליו הגיע בית המשפט קמא בהחלטתו.

           באשר לאבחנה בין סכום הערבויות המוקטנות לבין יתרת הערבויות הבנקאיות העולות על סכום זה, לא מצאתי להתערב בקביעתו של בית המשפט המחוזי לפיה אין מקום ליתן סעד זמני של מניעת החילוט ביחס לערבויות המוקטנות. על פני הדברים, ובהינתן השלב והמסגרת הדיוניים בו אנו מצויים, עולה כי אכיפת ההסכם, כפי שדורשת דורי להורות בתביעתה, משמעותה הפחתת הערבויות הבנקאיות לכדי הערבויות המוקטנות. לפיכך, אין קשר – ודאי לא מיידי או מתחייב – בין אכיפת ההסכם לבין הסעד הזמני המבוקש בקשר עם הערבויות המוקטנות.

           לעניין סכום הערבויות הבנקאיות העולה על הערבויות המוקטנות – ביחס לסכום זה, כאמור, הורה בית המשפט המחוזי על צו מניעה זמני לתקופה של 9 חודשים. קביעה זו באה לאחר שבחן, במסגרת התנאי של סיכוייו לכאורה של ההליך, האם מתקיים חריג הנסיבות המיוחדות ל"כלל העצמאות" של הערבות הבנקאית האוטונומית; וכן לאחר שנדרש לשיקולים שונים הקשורים למאזן הנוחות. בדבר חריג הנסיבות המיוחדות, קבע בית המשפט המחוזי כי זה מתקיים. כך, בין היתר, לנוכח סמיכות הזמנים בין דרישת החילוט לבין הגשת התביעה (יום אחד בלבד), שהייתה "הטריגר"; בהעדר כוונה קונקרטית למימוש הערבויות עובר להגשת התביעה; בהעדר כוונה לקיים משא ומתן או הידברות בין הצדדים; בהעדר התראה מראש; ועוד (ראו, למשל, פסקאות 59-58 להחלטה). כך עולה גם מעצם ההחלטה ליתן צו מניעה. מנגד, עולה מההחלטה כי בית המשפט קמא לא הכריע בשאלה לטובת מי נוטה מאזן הנוחות. ייתכן כי העדר הכרעה מובהקת בעניין זה הוא שהביא לתוצאה "המשולבת" של צו מניעה זמני (ביחס לחילוט הערבויות הבנקאיות העולות על הערבויות המוקטנות) לתקופה מוגבלת של 9 חודשים ולא עד להכרעה בתביעה מחד גיסא, או שלא ליתן צו בכלל מאידך גיסא. ודוק, אין בכוונתי לומר כי תוצאה מעין זו שקיבל בית המשפט המחוזי איננה אפשרית מעיקרא. אלא שבנסיבות הקונקרטיות, נדמה כי חסרה הכרעתו המפורשת של בית המשפט קמא את הקביעה בדבר מאזן הנוחות, קביעה שתוכל – לאחר שתיעשה – להתוות המשך תוקפו של צו המניעה שניתן.

3. לנוכח האמור, במסגרת השיקולים למתן רשות ערעור, לא כל שכן עת מדובר בהחלטה שעניינה מתן סעד זמני (וחלקי) לתקופה מוגבלת, החלטתי שלא להעניק רשות ערעור. התוצאה אליה הגיע בית המשפט קמא – היגיון עימה, וכאמור, עולה כי בית המשפט סבר שהתקיים חריג הנסיבות המיוחדות, המאפשר אי חילוט של ערבות בנקאית אוטונומית.

           ברם אין בכך סגי. נותר פתח לגבי המשך תוקפו של צו המניעה החלקי שניתן. בית המשפט המחוזי כיוון לכך, וכפי שכתב: "בכל הנוגע להיקף העולה על סכום הערבויות המוקטנות – לאחר נטילה בחשבון של מכלול השיקולים, מצאתי לנכון להורות כי יינתן צו מניעה זמני אולם לא מצאתי כי יש הצדקה לתתו עד למועד ההכרעה בתובענה. לשם איזון בין האינטרסים השונים מצאתי להורות כי צו המניעה יעמוד בתוקף לגבי ערבויות אלה מהלך 9 חודשים מהיום (כאשר בתום התקופה, ככל שיהא בכוונת המשיבות או מי מהן [גינדי] לדרוש חילוט איזו מהערבויות, יש לפעול מחדש באופן שיאפשר חילוט כדין). על המבקשת [דורי] לדאוג לכך שהערבויות יעמדו בתוקף לכל אורך התקופה וכן לפרק זמן שלא יפול מ-30 יום לאחר סיומה (ככל שהערה זו דרושה: הסוגיה תבחן לענין כל ערבות וערבות, לפי מועד סיום תוקפה)" (פסקה 73 להחלטה).

           אף בכך לא אתערב במסגרת החלטה זו. עם זאת, מובהר כי ככל שיהיה המשך להליכים בעניין הנדון מעבר לתקופה של 9 חודשים, חזקה על בית המשפט המחוזי כי ינמק היטב את הכרעתו בבקשה, אם תוגש, לנוכח השיקולים הרלוונטיים. בית משפט זה אינו מביע עמדה לכאן או לכאן ככל שתוגש בקשה נוספת.  

4. סוף דבר, הבקשות נדחות בכפוף לאמור לעיל.