רע"א 6750/15 שלמה סלומון דדון ואח' נ' בני אוליאל ואח'

בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז-לוד בה"פ 17277-05-15 מיום 4.8.2015 שניתנה על-ידי השופט י' שפסר 

1. בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז (השופט י' שפסר) מיום 4.8.2015 בה"פ 17277-05-15, בגדרה קבע כי הוא נעדר סמכות לדון בתובענה והורה על העברת הדיון בה לבית המשפט לענייני משפחה בתל אביב.

רקע עובדתי והליכים קודמים

2. המבקשים והמשיב 1 (להלן: "המשיב") הם בעלי זכויות במקרקעין הידועים כחלקות 233 ו-255 בגוש 3797 (להלן: "המקרקעין"), מכוח חוזה חכירה שנחתם בינם לבין המשיבה 3 (להלן: "הרשות") ביום 1.6.2009. כיום פועל במקרקעין אולם אירועים מצליח. המבקשים טענו לזכות בחלקו של המשיב במקרקעין, וזאת מכוח הסכם מכר מיום 28.4.2008 שנחתם לכאורה בינם לבין המשיב (להלן: "ההסכם"). המשיב ביקש לבטל את ההסכם בטענה כי זה נכפה עליו בכוח הזרוע, תוך ניצול מצבו הנפשי ובאמצעות איומים מגורמים עברייניים שסייעו בידי המבקשים והטילו עליו אימה. לאור זאת, הגיש המשיב בבית המשפט המחוזי מרכז-לוד תביעה נגד המבקשים לסעד הצהרתי בדבר בטלות ההסכם, וכן גם לצו למתן חשבונות (ת"א 3310-05-10). המבקשים הגישו תביעה שכנגד בטענה כי המשיב הפר את ההסכם, בין היתר בכך שלא פעל להסרת צו עיקול על חלקו במקרקעין שהוטל לבקשתה של גרושתו, המשיבה 2 (להלן: "המשיבה") מיום 10.9.2008, בבית הדין הרבני האזורי בתל-אביב. ביום 18.12.2014 דחה בית המשפט המחוזי (השופט פרופ' ע' גרוסקופף) את שתי התביעות. בפסק הדין (להלן: "פסק הדין הראשון") נקבע כי חרף פגמים שנפלו לכאורה בהסכם המכר בין הצדדים והאינדיקציות כי מעורבים בדבר צדדים שלישיים עלומים, הרי שהמשיב לא ביטל את ההסכם בתוך פרק זמן סביר. כמו כן לא הוכח כי מדובר בהסכם בטל מחמת קיום תנאים בלתי הוגנים או שלילת שיקול הדעת ויכולת הבחירה מאת המשיב בעת כריתתו. לאור האמור, קבע בית המשפט המחוזי, כי מדובר בהסכם תקף ומחייב אשר לא בוטל. בנוסף נדחתה הטענה כי ההסכם הופר על-ידי המבקשים בכך שלא שילמו למשיב את התמורה המגיעה בעד המקרקעין. אשר לעיקול שהוטל על-ידי המשיבה, קבע בית המשפט המחוזי כי דבר קיומו היה ידוע לצדדים בעת כריתת ההסכם, ועל כן אין באי-הסרת העיקול משום הפרת ההסכם והוא אינו מזכה את המבקשים בפיצוי מוסכם. עם זאת נקבע כי המשיב נושא בחובה מכוח עיקרון תום הלב לסייע למבקשים להסיר את העיקול האמור, על מנת לאפשר להם לרשום את המקרקעין על שמם.

3. אחר הדברים האלה, ביום 10.5.2015, הגישו המבקשים המרצת פתיחה נגד המשיבים בבית המשפט המחוזי מרכז-לוד (ה"פ 17277-05-15), בה דרשו כי הללו יפעלו להסרת העיקול ויבצעו כל פעולה הנדרשת לשם רישום הזכויות במקרקעין על שם המבקשים, בהתאם לאמור בפסק הדין הראשון. בפתח הדיון שנערך ביום 15.7.2015 טענו המשיבים כי לבית המשפט המחוזי לא נתונה סמכות שיפוט עניינית לדון בתובענה. לטענת המשיבים, לב לבו של הסכסוך הוא העיקול שהוטל על המקרקעין, שנולד במסגרת הליך גירושין בין המשיב למשיבה. לאור זאת, כך נטען, נתונה לבית המשפט לענייני משפחה סמכות יחודית לדון בתובענה. כמו כן טענו המשיבים כי מקום בו צדדים שלישיים מעוניינים להסיר עיקול שהוטל על-ידי בית משפט אחר עליהם לפנות לאותה ערכאה, ולא ניתן להיתלות בסמכות השיורית הנתונה לבית המשפט המחוזי. מנגד טענו המבקשים כי מדובר בסכסוך אזרחי טהור המתייחס לשאלת עיקול שהוטל על זכויות של מי שאינו בקשרי משפחה עם שני הצדדים, כי אין ספק באשר לזכותם של המבקשים במקרקעין לאור פסק הדין הראשון, וכי כל שמתבקש ביחס למערכת היחסים שבין המשיב למשיבה הוא המרת העיקול בבטוחה אחרת. לפיכך, טענו המבקשים, אין מדובר בסכסוך בין בני הזוג לשעבר וסמכות השיפוט העניינית נתונה לבית המשפט המחוזי. במהלך הדיון הודיע בא כוח המשיבה על הסכמתו לבטוחה חלופית, תשלום בסך 1,000,000 ₪ במזומן או בערבות בנקאית בתמורה להסרת העיקול, ואולם ההצעה לא התקבלה על דעת יתר הצדדים.

עיקרי החלטת בית המשפט המחוזי

4. ביום 4.8.2015 קבע בית המשפט המחוזי כי אין לו סמכות שיפוט עניינית לדון בתובענה, והוא נעתר לבקשה להעברת הדיון לבית המשפט לענייני משפחה, "הוא בית המשפט המוסמך לדון בתובענה זו". בהחלטתו קבע בית המשפט המחוזי כי לבית המשפט לענייני משפחה סמכות שיפוט יחודית לדון בתובענה אזרחית בין אדם לבין בן משפחתו, לרבות בן-זוגו לשעבר, וזאת לפי סעיף 1(2) לחוק בית המשפט לענייני משפחה, תשנ"ה-1995 (להלן: "החוק"). כמו כן הפנה בית המשפט המחוזי לסעיף 3(ד) לחוק, לפיו בגדר המונח "תובענה" נכללת גם "הגשת בקשה במסגרת תובענה שהוגשה על-ידי אחר". בית המשפט סקר את הרציונלים העומדים בבסיסו של החוק, וקבע כי גם אם ההליך המשפטי מבטא בעיה קונקרטית, הרי שעשויות להיות לו השלכות מרחיקות לכת מעבר לחיוב הכספי, וכל הכרעה שיפוטית בתחום זה מן הראוי שתיקח בחשבון את כלל ההשלכות על התא המשפחתי. משאין מחלוקת כי העיקול הוטל במסגרת הסכם הגירושין בין המשיב למשיבה, קבע בית המשפט, ממילא כל שינוי בעיקול זה ישפיע על המסגרת המשפחתית, ולפיכך על הדבר להיות מוכרע בבית המשפט לענייני משפחה. יתרה מזאת, כך נקבע, הטלת העיקול נעשתה במסגרת המשפחתית, ולפיכך יש לפנות לטריבונל שהטיל את העיקול על מנת שידון בביטולו, בבחינת "הפה שאסר הוא הפה שהתיר". עוד ציין בית המשפט כי בעבר התנהלה תביעה דומה בבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בין המבקשים למשיבה 2 (ה"פ 40395-02-10), ניתן בה פסק דין, ולפיכך לא ברור פשר חידושה של התובענה. על פסק הדין הראשון, אשר קבע את זכויות המבקשים במקרקעין, תלויים ועומדים ערעור וערעור שכנגד. בנסיבות אלו קיבל בית המשפט המחוזי את טענת העדר הסמכות, ומכוח סמכותו לפי סעיף 79 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984 העביר את הדיון בתובענה לבית המשפט לענייני משפחה בתל אביב-יפו.

עיקרי טענות הצדדים

5. מכאן הבקשה שלפני, בגדרה נטען כי שגגה יצאה מלפני בית המשפט המחוזי בפרשנותו את הוראות החוק. לטענת המבקשים, בהתאם לדין ולפסיקה הרי שלשם הקניית סמכות לבית המשפט לענייני משפחה נדרש שהתובענה האזרחית תוגש על-ידי אדם נגד בן-משפחתו, וכי עילת התובענה תהיה סכסוך בתוך המשפחה. בענייננו, כך נטען, לא התקיים אף לא אחד מתנאים אלה. המבקשים מטעימים כי אין להם קרבה משפחתית עם מי מהמשיבים, וזו קיימת רק בין חלק מהמשיבים. כמו כן, עילת התובענה נוגעת לסירובו של המשיב למלא אחר הוראות פסק הדין הראשון ולאפשר את השלמת רישום המקרקעין על שמם. בנסיבות אלו, כך נטען, מדובר בתובענה אזרחית 'טהורה', והיא איננה קשורה לסכסוך המשפחתי שבין בני הזוג לשעבר. עוד טוענים המבקשים כי לא היה מקום לייחס משקל מכריע לעובדה כי העיקול הוטל בבית הדין הרבני האזורי, או לעובדה שפסק הדין הראשון איננו חלוט. מדובר אפוא, לשיטת המבקשים, בטעות משפטית אשר מחייבת את התערבות ערכאת הערעור כבר בשלב זה.

6. המשיב והמשיבה מתנגדים לבקשה, ותומכים יתדותיהם בהחלטת בית המשפט המחוזי. לטענתם, מקום בו ניתן צו עיקול על-ידי בית הדין הרבני, הרי שבית המשפט המחוזי איננו הפורום המתאים לדיון בשאלה האם יש לבטל את העיקול, אלא רק הערכאה שהטילה את העיקול. בנוסף מפנים המשיב והמשיבה להוראת סעיף 6(ו) לחוק, לפיו "בית המשפט לענייני משפחה רשאי לצרף לתובענה מי שלצורך בירור והכרעה בסכסוך נדרש שיהיה צד לה, יהא נושא התובענה או שוויה אשר יהא". המשיב טוען כי השימוש בסמכות זו נעשה באופן נרחב, גם במקרים שבהם מדובר בסכסוך שבין אחד מבני הזוג לבין צד שלישי, וזאת לשם שמירה על זכויותיו של בן הזוג השני במסגרת הליך גירושין, וכן לשם מניעת הברחת רכוש על-ידי בן הזוג באמצעות שותפים אחרים. לטענת המשיב והמשיבה, יש להקיש מפסיקה זו הנוהגת ביחס להליך תלוי ועומד, גם לעניין העברת הדיון בהמרצת הפתיחה דנן. המבקשים לא נקטו בהליך חדש, כך נטען, אלא הצטרפו למעשה כצדדים שלישיים לפלטפורמה דיונית משפטית קיימת, ועל כן חלות כאן הוראות סעיף 6(ו) לחוק. קביעה אחרת, טוענים המשיב והמשיבה, עלולה ליצור מצב שבו בעת מחלוקת רכושית בין בני זוג, יוכל אחד מהם "לצרף" צד שלישי עמו הוא מצוי בסכסוך עסקי, וזאת על מנת להעביר את הדיון בסכסוך לבית המשפט האזרחי, בהתעלם מהעובדה שמקורו של העיקול הקיים דווקא בסכסוך משפחתי. המשיב גם הכביר בטענות רבות לגופו של הסכסוך בינו לבין המבקשים, הן נגד פסק הדין הראשון, הן נגד המרצת הפתיחה – טענות אשר אינן מענייננו בגדרי בקשה זו.