רע"א 6713/15 מפעלי תחנות בע"מ נ' מדינת ישראל ואח'

1. בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (סגן הנשיא א' פרקש) מיום 4.8.2015 בת"א 23378-11-10, בגדרה נקבע כי על הצדדים להגיש חוות דעת שמאיות משלימות מטעמם, וזאת לאחר שהוגשו הסיכומים.

רקע

2. עניינה של הפרשה במקרקעין המצויים בכניסה לירושלים, סמוך לשכונת קריית משה, ומשמשים כיום כחניון לאוטובוסים. מקרקעין אלו מורכבים ממספר חלקות בגוש שומה 30137 ובגוש 30155 (להלן: "המקרקעין"). כיום, לאחר הליכי פרצלציה ידועים המקרקעין בשם אחר, ואולם במהלך המשפט התייחסו הצדדים למספרי גוש אלה, וכך אעשה גם אני. המדינה היא בעלת הזכויות במקרקעין, לאחר שאלו הופקעו בשנת 1951 בהתאם להוראות פקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור) 1943. לאחר הליכים משפטיים בין המדינה לבין המחזיקה בקרקע דאז, חברת המקשר ירושלים – אגודה שיתופית בע"מ (להלן: "חברת המקשר"), נקבע לבסוף בשנת 1964 כי האחרונה תפוצה באמצעות פיצויים כספיים ומקרקעין חלופיים. לימים התפרקה חברת המקשר וזכויותיה על-פי ההסכם הועברו למשיבה 3 (להלן: "אגד") ולאחר מכן למבקשת, מפעלי תחנות בע"מ.

3. ביום 8.4.1985 נחתם הסכם בין המדינה לבין המבקשת ואגד (כאשר ההתייחסות אליהן נעשתה כאל גוף אחד) (להלן: "ההסכם"). כפי המצויין במבוא להסכם, בעקבות הפקעת המקרקעין התחייבה המדינה להקצות למבקשת קרקעות חלופיות בירושלים בשטח של 92 דונם למטרת הקמת חניונים ומוסך חלופיים לאוטובוסים, כאשר מתוכם הוקצו למטרה זו 63 דונם בשכונת תלפיות ו-17 דונם נוספים בגבעת שאול. אשר ליתרת ההקצאה, כ-11 דונם, נקבע כי זו תוקצה בגבעת משואה או בכל מקום אחר שעליו תבוא הסכמת הצדדים. על-פי סעיף 3(ד) להסכם, הקצאת השטח והעברת הבעלות בו תעשינה בתוך 3 שנים. מנגד, התחייבה המבקשת לפנות את המקרקעין בתוך 3 שנים, וכי במקרה של איחור בפינוי תשלם למדינה את דמי השימוש לכל תקופת ההחזקה של שלוש השנים אשר קדמו למועד הפינוי הנקוב בסך של 11,325,000 שקל (ישן), וכן דמי פינוי חודשיים עד הפינוי בפועל בסך של 22,650,000 שקל, צמודים למדד (סעיף 7 להסכם). כמו כן הוסכם כי במידה והמדינה לא תקצה את מלוא המקרקעין למבקשת כפי שהתחייבה, תהיה למבקשת הזכות שלא לפנות שטח של 10 דונם מגוש 30155 וזאת עד להקצאת המקרקעין, ובמקרה זה לא תישא המבקשת בחלק היחסי של תשלומי דמי השימוש; ולחלופין הוסכם כי אז תקצה המדינה תקצה לה קרקע חלופית בשטח של 9.5 דונם בקרבת העיר, ללא חובת תשלום דמי שימוש (סעיף 8 להסכם). ברם, על אף האמור בהסכם, המשיכו המבקשת ואגד להחזיק בשטח של 19 דונם במקרקעין לאחר חלוף תאריך הפינוי המיועד, וזאת מבלי לשלם דמי שימוש.

4. ביום 25.5.2010 פנתה המדינה לאגד ולמבקשת בדרישה לפינוי כל השטח במקרקעין החורג מ-10 דונם, וכן כי תמצאנה התחייבות בכתב, בלתי חוזרת ובלתי מותנית לפינוי השטח הנותר בתוך 45 יום מתום תהליכי אישורה של תכנית 13260 לחניון אוטובוסים באזור הר חוצבים. ביום 6.6.2010 דחתה המבקשת את דרישת המדינה ומאנה לפנות את המקרקעין או לשלם דמי שימוש, בטענה כי לא נעשה שימוש במרבית השטח שהופקע, וכי תם הצורך בקרקע לצרכי ציבור. עוד נטען כי המדינה הציעה למבקשת את הקצאת השטח בפטור ממכרז, וכי בנסיבות אלו, יש לבטל את הפקעת המקרקעין. לאחר שהמשך המגעים בין הצדדים לא עלה יפה, הגישה המדינה ביום 11.11.2010 בבית המשפט המחוזי בירושלים תביעה כספית נגד אגד והמבקשת (ת"א 23378-11-10) בגין החזקתן שלא כדין במקרקעין בשטח החורג מ-10 דונם, מבלי לשלם דמי שימוש ובניגוד להסכם. בתביעתה תבעה המדינה תשלומם של דמי השימוש שנקבעו בהסכם בגין 7 השנים שקדמו להגשת התביעה בסך כולל של 48,523,100 ₪ (סעיף 58 לכתב התביעה). לחלופין תבעה המדינה דמי שימוש ריאליים אשר חושבו בהתאם לחוות דעת שמאית, בסך של 10,249,780 ₪ (סעיף 59 לכתב התביעה). בנוסף נכתב בכתב התביעה כי "כן התובעת זכאית לקבלת דמי שימוש מעת הגשת תביעה זו ועד לפינוי הנתבעות מהשטח החורג על 10 דונם במוסך קרית משה" (סעיף 60 לכתב התביעה). במקביל הגישה המדינה גם תביעה לסילוק יד ממלוא המקרקעין בבית משפט השלום בירושלים (ת"א 23483-11-10), אשר ההכרעה בה עוכבה עד להכרעה בתביעה הכספית.

5. טענתה העיקרית של המבקשת בכתב ההגנה מטעמה היתה כי ההסכם לא חל על המקרקעין שבגוש 30137, אלא על אלו שבגוש 30155 בלבד. עוד נטען, כי יש לה זכויות היסטוריות במקרקעין בגינן לא נתקבל פיצוי עד היום, ומכאן שהיא זכאית להחזיק במקרקעין שבגוש 30137 ללא תשלום דמי שימוש. גם אגד טענה כי יש לדחות את התביעה מפאת התיישנות ושיהוי. במקביל ניהלו המבקשת ואגד הליך כספי נוסף זו מול זו, ביחס לתשלום דמי שימוש בגין השימוש במקרקעין.

6. במסגרת התביעה הכספית התקיימו הליכים מקדמיים והוגשו חוות דעת של מודדים ושמאים מטעם הצדדים. כמו כן הוגשו תצהירי עדות ראשית מטעם כל הצדדים ונחקרו העדים. ביום 4.11.2014 הוגשו סיכומים מטעם המדינה, וסיכומי המבקשת הוגשו ביום 21.12.2014. סיכומי תשובה הוגשו מטעם המדינה ביום 19.2.2015. ביום 4.8.2015 ניתנה ההחלטה מושא הבקשה שלפני, בה נקבע כי על הצדדים להגיש חוות דעת שמאיות משלימות, אשר יתייחסו אך ורק לגובה השומה במקרקעין שבגוש 30137, שכוללים את מתחם ג' כולו וחלק קטן ממתחם א' – ביחס לשבע השנים שקדמו להגשת התביעה ועד היום. כמו כן המליץ בית המשפט המחוזי לצדדים להגיע להסכמה לעניין שיעור דמי השימוש, וככל שלא יעלה בידם לעשות כן, להודיע לבית המשפט האם הם מסכימים כי זה יפסוק בעניין לפי סעיף 79א לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984, כאשר השומות מטעם הצדדים יהוו סכומי "תקרה" ו"רצפה" להכרעה. המדינה הגישה חוות דעת משלימה כאמור בהחלטה וכמו כן הודיעה כי היא איננה מסכימה להצעת בית המשפט המחוזי. המבקשת מתנגדת להגשת חוות הדעת המשלימות, ומכאן בקשת רשות הערעור שלפני.

עיקרי טענות הצדדים

7. לטענת המבקשת, ההחלטה דנן היא בעלת השפעה מכרעת ואקוטית על זכויותיה, באשר היא נועדה, כך נטען, להכין את התשתית לחיוב המבקשת בסכומי כסף בשיעורים גבוהים בגין דמי השימוש מיום הגשת התביעה ועד הפינוי. דמי השימוש עבור תקופה זו, טוענת המבקשת, לא נתבעו בכתב התביעה והצדדים גם לא הניחו לפני בית המשפט המחוזי תשתית ראייתית מתאימה לפסיקת סכום שכזה. המבקשת טוענת כי במסגרת כתב התביעה ביקשה המדינה סעד הצהרתי שיעיד כי היא זכאית לקבל דמי שימוש בגין התקופה שלאחר הגשת התביעה, ואולם אין מדובר בתביעה כספית. החלטת בית המשפט משמעה אפוא הפיכת הסעד ההצהרתי לסעד אופרטיבי-כספי שעה שהדבר לא נתבקש על-ידי המדינה, כאשר זו אפילו לא עתרה לבית המשפט בבקשה לפיצול סעדים בקשר עם החיוב הכספי. בהקשר לכך מוסיפה המבקשת וטוענת כי על-פי הפסיקה הנוהגת, אין להעניק לתובע סעד שלא נתבקש בכתב התביעה, אלא אם נתברר כי הצדק או הצורך ללבן את השאלות המהותיות מחייב את מתן הסעד; כאשר מדובר בסעד הנובע באופן ישיר מזה שהתבקש, וכאשר התבררו כל הראיות הנדרשות להכרעה בקשר למתן הסעד. מתן סעד כאשר לא נתמלאו תנאים אלו, כך נטען, מקים עילה להתערבות ערכאת הערעור (ע"א 69/98 מחאג'נה נ' מחאג'נה (8.6.2005); ע"א 253/84 ספיר נ' ספיר, פ"ד מב(3) 14 (1988)).

8. יתרה מזאת, טוענת המבקשת, כי עיון בחוות הדעת השמאיות מטעם הצדדים מלמד גם הוא כי אֵלו דנות בדמי השימוש הראויים בגין שבע השנים שקדמו להגשת כתב התביעה, ולא לאחר מכן. כמו כן, בשום שלב לא הונחו לפני בית המשפט המחוזי ראיות על אודות שיעור ההחזקה בפועל של המקרקעין על-ידי המבקשת בשנים 2014-2015, וזאת על אף שבשנת 2014 נתבקשה המבקשת לפנות שטחים שהוחזקו על-ידי אגד לצורך עבודות תשתית לבניית הרכבת הקלה. בנסיבות אלו, כך נטען, בית המשפט המחוזי אינו יכול לפסוק פיצויים בהתבסס על תשתית עובדתית חלקית ולא מבוררת. עוד טוענת המבקשת כי ההחלטה מושא הבקשה מכוונת לשווי השימוש בגוש 30137 בלבד, כאשר גם לשיטת המדינה עומדת למבקשת זכות להחזיק 10 דונם בכל המתחם, מבלי להבחין בין שני הגושים המרכיבים אותו. בנסיבות אלו, טוענת המבקשת, עלול להיווצר עיוות בחישוב אשר לא יאפשר לשום את סכום הכסף הראוי בגין דמי השימוש, והדבר עלול להקנות למדינה כספים שאינם מגיעים לה.