רע"א 5921/14 עמקא-מושב עובדים להתיישבות שיתופית בע"מ נ' א' ב'

             לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (השופט ע' גרשון) בהפ"ב 20336-08-12. עניינו של פסק הדין – דחיית בקשה לביטול פסק משקם ואישורו של פסק המשקם.

תמצית הרקע לבקשה

1.          המבקשת היא אגודה חקלאית שיתופית מסוג מושב עובדים (להלן: המבקשת). המשיב הוא חבר במבקשת ובעל משק חקלאי בה. ההליכים בין בעלי הדין החלו לפני עשרות שנים לאור טענת המבקשת כי המשיב חב לה חוב כספי. בשנת 1987 מינה רשם האגודות השיתופיות בורר יחיד, עו"ד אלקלעי (להלן: הבורר), כדי להכריע בתביעה הכספית שהגישה המבקשת נגד המשיב. ביום 15.5.1989 ניתן פסק בורר ראשון שהורה על מחיקת התביעה נגד המשיב ונגד אשתו. בעקבות ערעור שהגישה המבקשת לרשם האגודות השיתופיות, קבע הרשם כי פסק הבורר הראשון מבוטל והורה על החזרת התיק לידי הבורר. ביום 31.7.1991, בהעדר התייצבות המשיב ואשתו, נתן הבורר פסק בורר שני שבו נקבע כי על המשיב ואשתו לשלם למבקשת סך של 254,398 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.6.1986 ועד לתשלום המלא בפועל.

2.          ביום 5.7.2001, דהיינו כעשר שנים לאחר מתן פסק הבורר השני, הגיש המשיב ערעור על פסק הבורר השני. בא-כוח המשיב כתב במכתב נלווה להודעת הערעור שהגיש כי פסק הבורר השני הגיע אליו רק ביום 28.6.2001 משום ששכר הבורר שולם לו במועד זה. לפיכך ביקש המשיב לבטל את פסק הבורר השני ולהעביר את הדיון בתביעה למשקם, עו"ד סולומונוב (להלן: המשקם או המשקם סולומונוב), אשר דן בענייני המבקשת וחבריה. בהתאם להחלטת מנהלת מחלקת הבוררויות שבמשרד רשם האגודות השיתופיות, הועבר המשך בירור ערעורו של המשיב למשקם סולומונוב. במהלך השנים שחלפו התנהלו מספר דיונים בפני המשקם סולומונוב ונעשו ניסיונות להביא את בעלי הדין לידי פשרה.

3.          ביום 23.12.2010 נתן המשקם סולומונוב החלטה לפיה המשיב אינו חב סכום כלשהו למבקשת, וכי ככל ששולמו על ידו סכומים כלשהם על חשבון דרישת החוב, הרי שעל המבקשת להחזירם לידיו בתוספת הפרשי ריבית והצמדה כנקוב בחוק. המשקם ציין בהחלטתו כי במהלך השנים נעשו מאמצים להביא את בעלי הדין להסכמות, וכי בשלב מסוים הם הסכימו להעמיד את שיעור החוב על מיליון ש"ח, תוך קביעה כי סכום זה ייגבה "לאחר אחרית ימיו של המשיב", אולם גם הסכמה זו לא נותרה על כנה זמן רב. עוד קבע המשקם כי ספר הנהלת החשבונות שהגישה המבקשת להוכחת טענותיה הוא "ישן נושן, המורכב מדפי מחשב המתויקים בתוך קלסר". בנסיבות אלה נחה דעתו של המשקם סולומונוב כי אין ללמוד מספר הנהלת החשבונות דבר וחצי דבר על דרישת החוב נגד המשיב, ובוודאי שאין להסיק ממנו מסקנה לפיה עלה בידי המבקשת להוכיח קיומו של חוב. המשקם הוסיף וקבע כי אינו נותן משקל כלשהו להסכמה הקודמת של המשיב להעמיד את סכום החוב על מליון ₪, שכן היה ספק בעיני המשקם "לאור מצבו הנפשי הקשה [של המשיב] כלום הסכמה זו ניתנה מדעת ומתוך רצון טוב וחופשי, ולא הושפעה מאימת סכום החוב אשר הלך וצמח לממדים מבהילים". לבסוף קבע המשקם כי "פסק משקם סופי יינתן על ידי בימים הקרובים", אך למרות זאת מעולם לא ניתן פסק משקם סופי כאמור.

4.          ביום 29.5.2012, דהיינו לאחר כ-18 חודשים ממועד מתן פסק המשקם, הגישה המבקשת מסמך שהוכתר "התנגדות למתן פסק משקם סופי ובקשה לקיום דיון בעניינו של החבר". בקשה זו נדונה לפני המשקם, עו"ד הרמלין (להלן: המשקם הרמלין או המשקם). ביום 27.6.2012 נתן המשקם הרמלין פסק משקם.

5.          המשקם הרמלין קבע בפסק כי אין ספק שבחינת ההחלטה מיום 23.12.2010, שניתנה על ידי המשקם סלומונוב, "מביאה למסקנה כי המדובר בפסק, שהסדיר חובו של גורם חקלאי, בדרך של מחיקת דרישת החוב". משכך קבע המשקם הרמלין כי היה על המבקשת להגיש בקשה לביטול פסק המשקם במועדים הקבועים בסעיף 28 לחוק ההסדרים במגזר החקלאי המשפחתי, התשנ"ב-1992 (להלן: חוק ההסדרים או החוק), וכי המבקשת לא פעלה כאמור. המשקם קבע כי טענת המבקשת בדבר הסכמת המשיב לתשלום חובו אינה יכולה להתקבל. בנוסף, קבע המשקם כי לא זו בלבד שספר הנהלת החשבונות לא הוגש באמצעות מנהל החשבונות ו/או רואה החשבון של המבקשת, אלא שספר החשבונות לא איפשר למשקם ללמוד ממנו דבר ובעיקר לא את ההשתלשלות שהביאה את המבקשת להגיש את דרישת החוב שלה. עוד נקבע כי משהסכימה המבקשת כי החלטת המשקם סולומונוב תינתן על בסיס הגשת ספר החשבונות, ומשהמבקשת לא הביאה את עדיה לישיבת ההוכחות שנקבעה, אין לה להלין אלא על עצמה. לפיכך החליט המשקם הרמלין להותיר את החלטת המשקם סולומונוב על כנה, בשל הטעמים האמורים לעיל וגם בשל חוסר סמכותו של המשקם לשמש ערכאת ערעור על החלטותיו.

6.          בעקבות החלטת המשקם הרמלין הגישה המבקשת לבית המשפט המחוזי בקשה לביטול פסק המשקם על בסיס ארבע עילות: חריגה מסמכות והתעלמות מראיות, לפי סעיף 28(א)(1) לחוק ההסדרים; לא ניתנה למבקשת הזדמנות לטעון את טענותיה, לפי סעיף 28(א)(2) לחוק ההסדרים יחד עם סעיף 24(4) לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968 (להלן: חוק הבוררות); קיומה של עילה שעל פיה היה בית המשפט מתערב בפסק דין סופי שאין עליו ערעור, לפי סעיף 28(א)(2) לחוק ההסדרים יחד עם סעיף 24(10) לחוק הבוררות; קיומה של טעות גלויה על פני הפסק, לפי סעיף 28(א)(3) לחוק ההסדרים.