רע"א 58320-02-15

לפניי בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט השלום בירושלים (כבוד השופטת א' שניידר), בו"ע 13497-01-15, מיום 22.2.15, בגדרה נדחתה בקשה להארכת מועד לצורך הגשת בקשה לקבלת הלוואה עומדת מיוחדת.

עיינתי בבקשה ובתגובה לה ונחה דעתי כי דין הבקשה להידחות.

ראשית אציין, כי ספק בעיני אם לבית משפט קמא הייתה מוקנית הסמכות העניינית לדון בבקשה. על פני הדברים הסעד המבוקש הינו קבלת הלוואה מיוחדת מכוח סעיף 9 ל"סיכום הדברים" (ויובהר, הכוונה לסיכום אשר נחתם ביום 22.4.07 בין נציגי ממשלה לבין חברי כנסת אשר ייצגו את המפונים, בגדרו הוסכם על מתן מענקים מיוחדים למפונים שאינם תשלומים הקבועים בחוק יישום תכנית ההתנתקות התשס"ה – 2005; ובגדרו הייתה מוכנה הממשלה לשלם לזכאים סכומי כסף לפנים משורת הדין כמיצוי תביעה שלא על פי החוק הנ"ל) - הליך שאינו מוסדר בגדרו של החוק האמור, וממילא ספק אם סעיפי החוק חלים בענייננו.

שנית, אף בלי צורך להכריע בשאלת הסמכות העניינית, גם לגוף העניין מדובר באיחור של מספר שנים בהגשת הבקשה מאז הסתיים המועד האחרון להגשתה לפי סעיף 9 לסיכום הדברים; זאת, אף מבלי שנעשתה פנייה מוקדמת למשיבה בהקשר האמור.

שלישית, סיכום הדברים האמור כולל בחובו התניות מפורשות לקבלת הלוואה (למשל – חתימה על כתב ויתור בתוך 6 חודשים מהמועד שבו ניתן היה לרכוש מגרשים למגורים בישוב הרלוונטי). מאחר שבמקרה דנא מדובר בישוב ניצן, והמועד האחרון בו ניתן היה לרכוש בישוב זה מגרשים חל ב-13.9.12, הרי ממילא לא ניתן היום, עת חלף פרק זמן של כשלוש שנים לאחר המועד האחרון, לקבל הלוואה זו.

רביעית, לא נעשתה כל פניה מצד המבקשים לוועדת ההחרגות בנדון על אף שחלפו שנים מאז המועד האחרון להגשת הבקשה.

חמישית, הנמקת המבקשים בתצהיר שהוגש נסמכת על כך שהאיחור ואי הידיעה נבעו בשל מעברם לישוב אחר (רתמים). נדגיש בהקשר זה את המובן והידוע: הקפדה על מועדים הכרחית לשם ניהול מערכת סדירה, יעילה ותקינה התורמת להגשמת המטרות של יעילות, וודאות וסופיות ההליך. אכן, בידי בית המשפט הסמכות להורות על הארכת מועד שנקבע בחיקוק, זאת בהתקיים "טעמים מיוחדים שיירשמו". בתי המשפט נוטים להיענות לבקשות להארכת מועד מקום שנדרשת הוכחת "טעם מיוחד" עת האיחור נגרם בעטיין של נסיבות חיצוניות שאינן בשליטת בעל הדין. ואולם, עת טעמי האיחור נעוצים בבעל הדין עצמו או בבא-כוחו נקבע כי אין צידוק להאריך את המועד שהוחמץ והנכונות לכך מצטמצמת. בהקשר לכך יש לבחון מכלול שיקולים, לרבות את משך האיחור. ככל שמשך האיחור משמעותי יותר, כפי המקרה דנא, כך נדרש טעם כבד יותר להצדקתו, שכן חלוף הזמן מעצים את האינטרס הציבורי הכללי בוודאות ובסופיות ההליכים. בנוסף, יש גם לשקול את מהות הטעם שהוצג להגשתו של ההליך באיחור. מעבר המבקשים לישוב רתמים אינה יכולה להתקבל כנימוק להארכת מועד בת מספר שנים (!); לא רק שההסכם על תנאיו פורסם ברבים (וחזקה עליהם כמו גם על מקורביהם וחבריהם כי לא ניתקו עצמם מכל קשר עם העולם החיצון), אלא שהיעתרות לבקשה, בשל הנסיבות המפורטות בה, עלולה להפלותם לטובה על פני אחרים שהגישו בקשות דומות ונדחו בעבר על ידי ועדת ההחרגות.

פועל יוצא מן המכלול האמור הנו, כי דין הבקשה לשנות את החלטת בית המשפט קמא (כבוד השופטת א' שניידר) - להידחות, והיא נדחית בזאת.

בנסיבות העניין ולא בלי היסוס אינני עושה צו להוצאות.

המזכירות תמציא העתק החלטה זו לב"כ הצדדים.

ניתנה היום, ח' אייר תשע"ה, 27 אפריל 2015, בהעדר הצדדים.