רע"א
בית המשפט העליון
|
4397-15
13/07/2015
|
בפני המשנה לנשיאה:
א' רובינשטיין
|
| - נגד - |
המבקשים:
1. משה עידן
2. מלכה עידן
עו"ד יעקב ארדיטי
|
המשיבה:
עיריית מודיעין עילית
|
| החלטה |
א. בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (סגן הנשיא א' פרקש, השופט א' דראל והשופטת ע' כהן) בע"א 1926-03-15 מיום 26.5.15, במסגרתו נדחה ערעור המבקשים, והתקבל ערעור שכנגד על פסק-דינו של בית משפט לעניינים מקומיים במעלה אדומים (השופט מ' כדורי)בת"א 21/11 מיום 27.1.15. במוקד הבקשה, חיובי ארנונה בגין שני בתים במודיעין עילית.
רקע והליכים קודמים
ב. המבקשים מחזיקים בשני נכסים בתחומי מודיעין עילית (להלן המשיבה), משכירים את הנכס הראשון (להלן נכס א') ומתגוררים בנכס השני (להלןנכס ב'). המשיבה תבעה את המבקשים בבית משפט לעניינים מקומיים בגין מספר חובות, כפי שיפורט.
ג. ראשית, לטענת המשיבה, בשנת 2009 התגלה כי המבקשים פיצלו את נכס א' שלא כדין לשש יחידות דיור. המשיבה החליטה שלא להכיר בפיצול הלא חוקי, ולחייב את המבקשים – ולא את השוכרים – בארנונה בסכום של 99,318 ש"ח בגין השנים 2011-2009. שנית, משנודע למשיבה כי המבקשים משכירים את נכס א', החליטה לבחון מחדש את בקשתם להנחה בארנונה בעבור נכס ב'. לאחר שזימנה את המבקשים לשימוע, החליטה המשיבה לבטל את ההנחה שהוענקה בשל טענת מצב כלכלי להם החל משנת 2004, ולחייבם בהפרשי שומה בסכום של 68,476 ש"ח. בנוסף, חייבה המשיבה את המבקשים בצריכת מים ואגרת שמירה בסכום כולל של 17,273 ש"ח.
ד. בית המשפט לעניינים מקומיים קיבל את טענת המשיבה בנוגע לנכס ב', ודחה את טענתה בנוגע לנכס א'. לפי בית המשפט, לעניין נכס א' חובת תשלום הארנונה מוטלת על בעל הזיקה הקרובה ביותר – בנידון דידן, השוכרים – ואין בעובדה שהנכס פוצל ללא היתר לשנות זאת. נקבע, כי המשיבה הוכיחה שהמבקשים הגדילו את שטח נכס א' ופיצלו אותו למספר יחידות דיור; משאלה הם פני הדברים, נטל ההוכחה עבר לכתפי המבקשים להוכיח שהם אכן זכאים להנחה בארנונה בשל מצבם הכלכלי – אלא שלא עלה בידם לעשות כן. בנוסף, בית המשפט קיבל ברובן את הטענות בדבר חוב צריכת המים ואגרת השמירה.
ה. ערעורים מזה ומזה הוגשו לבית המשפט המחוזי. בית המשפט קיבל את ערעור המשיבה ודחה את ערעור המבקשים. בית המשפט קבע, כי העיריה אינה מחויבת להשלים עם פיצול הנכס שנעשה שלא כדין, ולהעביר את חוב הארנונה מהמבקשים לשוכרים; זאת הן מסיבה עקרונית, כי אין להשלים עם מצב שבו עובר עבירה המפצל את הנכס ליחידות דיור שונות יכפה על הרשות לשנות רישומיה ולהכיר בפיצול; והן מסיבה ראייתית, קרי, כי אין לחייב את הרשות המקומית "לרדוף" אחר תשלום ארנונה משוכרים שונים כשאין המשכיר טורח לדווח ולהעביר פרטים. באשר להנחה בארנונה נקבע, כדעת בית המשפט לעניינים מקומיים, כי המבקשים לא הציגו את המסמכים הנדרשים ולא עמדו בנטל ההוכחה שהוטל עליהם. עוד הושארו על כנן קביעותיו של בית המשפט לעניינים מקומיים בנוגע לחובות צריכת המים ואגרת השמירה.
בקשת רשות הערעור
ו. מטעם המבקשים נטען, כי שטחו של נכס א' לא הוגדל ולא פוצל. לשיטתם, קביעתו העובדתית של בית המשפט לעניינים מקומיים מבוססת על הבנה שגויה של עדות המבקש, ולמעשה הושכר הנכס רק ל-3 שוכרים ולא ל-6. באשר להגדלת הנכס, המבקשים אינם מכחישים שבעדכון מדידה שנערך ביום 22.4.09 נמצא כי שטח הנכס גדל מ-120 מ"ר ל-552 מ"ר, אך טוענים כי מדובר בתיקון לצורכי שומה שאינו מוכיח בניה שלא כדין. עוד נטען, כי המבקשים לא הסתירו את קיומם של השוכרים בנכס, אלא ההפך – עדכון המדידה נערך בעקבות הודעה ששלחו למשיבה. ועוד, נטען כי, "רוב הבניה בעיר מודיעין עילית אינו חוקי", בשל הדרך בה קמה התיישבות במקום.