1.בפני בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט השלום ברמלה מיום 5.11.15 (כב' הרשם הבכיר נ. רף) במסגרתה התיר בית המשפט למבקש לתמוך בקשת התנגדות שהגיש בתצהיר (לאחר שמלכתחילה הוגשה בקשת ההתנגדות ללא תצהיר התומך בה). המבקש חוייב בהוצאות בסך 1,000 ₪. כן התקבלה טענת המשיבה כי יש להעביר את הדיון בהתנגדות לבית משפט השלום בתל אביב.
2.להבהרת התמונה יצויין כי המשיבה פתחה כנגד המבקש תיק הוצאה לפועל. המבקש הגיש בקשת התנגדות אך לא תמך אותה בתצהיר. בקשת ההתנגדות הועברה לדיון לבית משפט השלום ברמלה, אך לטענת המשיבה היה על רשם ההוצאה לפועל להעבירה לבימ"ש השלום בתל אביב ע"פ תנאי השיפוט שנקבעו בהסכם שבעסקת היסוד שבין הצדדים.
3.לטענת המבקש, שגה בימ"ש קמא בקביעת סכום ההוצאות שאינו עומד ביחס לסכום התביעה בסך 8,000 ₪ בלבד.
גם בהחלטתו להעביר את הדיון לבימ"ש השלום בתל אביב שגה בית משפט קמא, שכן היה על ב"כ המשיבה לציין את מקום השיפוט בהזדמנות הראשונה, ומשלא עשה כן לא היה מקום להעביר את הדיון.
4.לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, מצאתי כי דין הבקשה להידחות.
5.באשר לחיוב המבקש בהוצאות, הרי מעבר לכך שהמבקש היה מודע לכך שיחוייב בהוצאות נוכח בקשתו להתיר לו גשת תצהיר, הרי על פי סעיף 1(8) לצו בתי המשפט (סוגי החלטות שלא תינתן בהן רשות ערעור) תשס"ט-2009, לא תינתן רשות ערעור על החלטה שעניינה פסיקת הוצאות במסגרת הליכי ביניים ולפני מתן פסק הדין. לגופו של עניין לא מצאתי כי הסכום שנפסק חורג מהסביר באופן המצדיק התערבות. לפיכך, דיו הטענה בעניין זה להידחות.
6.באשר לקביעת הסמכות המקומית, אף בכך לא מצאתי כי נפלה טעות. ביהמ"ש קבע, עובדתית, כי המבקש חתם על טופס ממנו עולה כי ידע והסכים לקביעת הסמכות המקומית, וע"כ החלטת בימ"ש קמא עומדת בקנה אחד עם הוראת תקנה 5 לתקסד"א.
9.אשר על כן, כאמור, נדחית הבקשה.
לפנים משורת הדין, לנוכח סכום התביעה שבמחלוקת, וההוצאות שכבר חוייב בהן, המבקש ישא בהוצאות הבקשה על הצד הנמוך בסך 750 ₪. הסך הנ"ל ישולם מתוך העירבון שהפקיד. יתרת העירבון, ככל שקיימת, תוחזר לו באמצעות ב"כ.