על החלטת בית המשפט השלום בנצרת (כב' השופטת ר' נאדף), בה"פ 34255-10-14 מיום 12.04.2015.
1.המשיב הינו תושב הישוב מע'אר. המבקשת (להלן גם המועצה) סוללת בימים אלה כביש, העובר סמוך לבית המשיב. מכאן באה תביעתו בבית משפט השלום, ובה הוא עותר למנוע את הסלילה, הואיל והיא עומדת, לשיטתו, בניגוד לתב"ע ובניגוד להיתר הבניה שניתן לסלילת הכביש.
יחד עם תביעתו ביקש המשיב ליתן צו מניעה זמני, האוסר את הסלילה. המבקשת התנגדה לבקשה וטענה, כי זו נעשית לפי התב"ע ולפי היתר הבניה.
בית המשפט קמא נענה לבקשה והוציא מלפניו צו מניעה זמני לפי המבוקש. מכאן הבקשה שלפניי.
2.זוהי תמציתם של הדברים, ועתה ארחיב בהם קמעא.
בשנת 1997 בנה המשיב את ביתו, על פי התב"ע שהיתה בתוקף אותה עת. בתביעתו טען המשיב, כי לפי תכנית זו – רוחב הכביש (אותו סוללת עתה המועצה) צריך שיעמוד על 14 מטרים, כאשר המרחק בין ביתו לבין הכביש צריך שיעמוד על 4 מטרים. הוא ממשיך וטוען, כי הסכים עם מהנדס המועצה, כי רוחב הכביש יצומצם כדי 12 מטרים, כאשר הצמצום ייעשה בעברו השני של הכביש, זה המרוחק מביתו. בפועל, כך המשיב, נסלל הכביש בניגוד להסכמה זו.
3.המועצה טענה להגנתה, כי המשיב בנה את ביתו על פי תכנית שהיתה בתוקף בשנת 1997, אלא שזו שונתה בינתיים (בשנת 2009), ומופיע בה כביש ברוחב 14 מטרים, המרוחק אך 80 ס"מ מבית המשיב. התכנית נתנה בידי המועצה לסלול את הכביש, במקטעים מתאימים, ברוחב של 12 מטרים בלבד, על מנת להיטיב עם מי שהכביש מתקרב לביתו יתר על המידה. ביתו של המשיב נופל בגדרו של חריג זה.
על יסוד מתווה זה ביקשה המועצה וקיבלה היתר בניה, לפיו רוחב הכביש עומד על 14 מטרים. במהלך הסלילה היא הסכימה, כי רוחב הכביש סמוך ליד בית המשיב יעמוד על 12 מטרים בלבד, משמע הכביש התרחק מביתו בכ-2.80 מטרים, במקום 80 ס"מ שבהיתר (ובתב"ע). המועצה הלכה כברת דרך נוספת לקראת המשיב, ובהסכמת השכן ממול הוסט הכביש לעבר השכן ממול בכשני מטרים, כך שהכביש עתיד להיסלל במרחק של 4.13 מטרים מביתו של המשיב.
4.בית המשפט קמא קיבל, כאמור, את הבקשה ונתן צו מניעה זמני לפי המבוקש. השופטת קמא הנכבדה קבעה, כי מהנדס המועצה אישר את הסיכום לו טען המשיב, סיכום שלהבנתה (ולהבנת המשיב) צריך היה להביא את הכביש למרחק של כ-6 מטרים מביתו. מטעם זה, והואיל והסלילה הסמוכה לבית המשיב עשויה להפריע לכניסתם ויציאתם של משאיות ושאר כלי רכב מביתו (שם ישנם מחסנים), והואיל והקרקע בה ייסלל הכביש הופקע בשעתו מן המשיב עצמו, וכיוון שסלילת הכביש החלה בלא היתר (ההיתר ניתן לאחר תחילת העבודה, לפי הנטען), ניתן כאמור צו לפי המבוקש.
5.על החלטה זו מלינה המועצה־המבקשת, והיא שבה על הטענות שנפרשו מעלה. המשיב, מצידו, מבקש לתמוך בהחלטה, על הטעמים שהוטעמו בה.
6.לאחר שעיינתי בחומר שהונח לפניי, שמעתי את טענות הצדדים בדיון שנתקיים היום ושקלתי בהם, הנני נותן רשות לערער, רואה בבקשה כאילו הוגש ערעור על פיה, ומקבל את הערעור, הכל לפי הטעמים שלהלן:
7.ראינו את התיאור שבא מפיה של המועצה, לפיו הסלילה עתידה להיעשות על פי היתר הבניה, שהוצא על פי התב"ע, ולא רק זאת, אלא שהיא באה לקראתו והרחיקה את הכביש עוד כארבעה מטרים מביתו. בפיו של המשיב לא היה לסתור את הדברים הללו. הוא לא ידע לומר אם היתר הבניה שקיבלה המועצה מתאים לתב"ע, כפי שלא יכול היה לומר, אם עבודת הסלילה נעשית על־פי ההיתר. ממי שמבקש צו מניעה זמני, הנסמך על טענה לפיה הבניה/סלילה נעשית שלא לפי התכניות המאושרות, אנו דורשים כי יידע ליתן תשובות ברורות לשאלות אלה, והרי הן המכריעות בסוגיה שעל הפרק. המשיב מבקש להסתמך על התב"ע שהיתה בתוקף בעת שבנה את ביתו, משמע בשנת 1997, אלא שמאז נשתנתה התב"ע, כמתואר מעלה, והרי התכנית העדכנית היא החשובה לענייננו. לא יכולתי לראות גם, כי מהנדס המועצה, שעל דבריו נסמכה השופטת קמא בהחלטתה, אמר דברים העומדים בניגוד לתיאור שבפי המועצה, כמתואר מעלה. דבריו הולמים את ההליכה לקראת המשיב, כפי שתואר לעיל.
על כך אוסיף, כי העובדה שהקרקע בה ייסלל הכביש הופקעה בשעתה מאת המשיב, לא צריכה היתה לבוא בחשבון שיקוליה של השופטת קמא, שכן לא תולדות הבעלות בקרקע היא החשובה, כי אם ההתאמה בין הסלילה לבין התכניות המאושרות. הוא הדין ביחס לעובדה (ככל שהיא אכן עובדה), כי הסלילה החלה בלא היתר, שכן בינתיים ניתן היתר, והחשוב הוא האם הסלילה נעשית על פי היתר זה אם לאו.
8.מן המקובץ אנו למדים, כי סלילת הכביש נעשית לא רק על פי התב"ע ועל פי היתר הבניה שניתן מכוחה, כי אם המועצה הלכה כברת דרך משמעותית לטובת המשיב, והרחיקה את הכביש פעמיים מביתו: פעם אחת – על יסוד האפשרות שניתנה לה בתב"ע, להצר את הכביש מ-14 מטרים ל-12 מטרים; ופעם שני – כאשר הסיטה את הכביש, על חשבון השכן שממול, בשני מטרים נוספים, כך שכיום עתיד הכביש לעבור מרחק 4.13 מטרים מבית המשיב, אף שלפי תכנית המתאר הוא יכול היה לעבור במרחק של כ-80 ס"מ.
9.בטרם סיום אעיר, כי מקצת טענות המשיב מכוונות לחוקיות ההיתר, התאמתו לתב"ע וכד'. כפי שצוין מעלה, בדיון דהיום לא יכול היה המשיב ליתן כל חיזוק לעמדה זו, והלכה למעשה הוא לא יכול היה לומר אם ההיתר מתאים לתב"ע אם לאו. הוא נסמך על התב"ע משנת 1997, שכאמור נשתנתה, ולכן אין להסתמך עליה עוד.