רע"א 41913-05-14 גרוס נ' סימון את ויזל- סוכנות לביטוח בע"מ ח.פ 511024846

א.מבוא

1.לפניי בקשה להשיג על החלטת כב' השופט, סן הנשיא, ש' לבנוני, מיום 22.4.2014 בת.א. 46312-01-13 (להלן: "ההחלטה").

בהחלטה דחה בימ"ש קמא, עתירת המשיבה לדחות תביעת המבקש כנגדה בגין התיישנות, אולם בד בבד קבע כי תביעת המבקש כנגד המשיבה, הנסמכת על עילת תרמית או הונאה, כן התיישנה. נקבע כי לא התיישנה התביעה בכל הנוגע לעובדות שלא היו בידיעת המבקש או בלשון בימ"ש קמא "התיישנות שלא מדעת", כאמור בסעיף 8 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958, (להלן: "חוק ההתיישנות").

בנוסף ולבקשת המבקש, נתן בימ"ש קמא ביום 1.6.2014 החלטה מבהירה נוספת. המבקש ביקש מבימ"ש קמא שיבהיר החלטתו מיום 22.4.2014 ויקבע היקף תקופת ההתיישנות אליה מתייחסת החלטתו. בימ"ש דחה הבקשה להבהרה וקבע כי משניתנה החלטתו, קם בימ"ש מכיסאו. בימ"ש בהחלטת קבע בית המשפט קמא, כי ככל שנכונים דברי המבקש, בהם אין הוא מכריע, דומה ששגה שגיאה מהותית ועניין זה הוא לבימ"ש בערכאת הערעור לענות בו.

2.אציין כי מאז מתן החלטות בימ"ש קמא, הועבר הטיפול בהליך בבימ"ש קמא לכב' השופט אייל דורון, אשר נתן מספר החלטות בנוגע לקידום הטיפול בהליך.

3.מדובר בהליך שנפתח בתביעה שהגיש המבקש כנגד המשיבה, לחייבה להשיב לו כספים ששילם לה לטענתו ללא צורך. נטען בתביעה, כי במועדים הרלוונטיים לתביעה היה המבקש עובד שכיר בחברת קל בניין בע"מ ואילו המשיבה הייתה תאגיד המחזיק ברישיון סוכן ביטוח. נטען עוד כי מעסיקת המבקש הפנתה אותו עוד בשנת 1998 למשיבה, כדי שזו תנפיק לו ביטוח, לרבות כיסוי ביטוחי בגין אובדן כושר עבודה.

עוד נטען, כי בעקבות מידע שנמסר לו מהמשיבה, טעה המבקש לחשוב כי ביטוח בגין אובדן כושר עבודה שהוצא לו על ידי מעבידתו, אינו נותן לו כיסוי מקסימלי ובהתאמה, החל משנת 2004 רכש בעצמו כיסוי ביטוחי נוסף בגין אובדן כושר עבודה ולצורך כך המבקש החל מיום 1/4/2004 ועד יום 5/8/2012 לשלם למשיבה מידי חודש, סכומי כסף.

בכתב התביעה נטען, כי בשנת 2012 נודע למבקש שמידע שקיבל מהמשיבה, איננו נכון ובפועל הוא רכש לעצמו כיסוי ביטוחי מיותר, המשולם ממילא על ידי מעבידתו.

לאחר בירורים שערך המבקש, בוטל החל מחודש ספטמבר 2012, המשך חיוב המבקש ע"י המשיבה בפוליסה האישית הנוספת שרכש, ושונו תנאי הפוליסה שהוציאה בעבורו מעבידתו לפוליסה זו סעיף אובדן כושר עבודה.

בהתאמה עתר המבקש להשבת כל הפרמיה ששילם למשיבה, החל מיום 1/4/2004 – 1/8/2014. בהתאם לאמור בסעיף 23 לכתב התביעה, עמד סכום זה בתוספת הפרשי הצמדה וריבית, על סך 104,383.60 ₪.

4. המשיבה הגישה בקשה לדחייה על הסף של תביעת המבקש נגדה, בעילה של התיישנות. בבקשה נטען כי עילת התביעה של המבקש נוצרה בחודש מרץ 2004, עת הופקה לו הפוליסה הרלוונטית לביטוח אובדן כושר עבודה. לפיכך נטען כי מדובר בעילת תביעה למבקש מכח הפקת אותה פוליסה וזו, התיישנה לכל המאוחר בחודש מרץ 2011.

בבקשה נטען עוד, כי אין מקום להחיל בנסיבות העניין על התביעה החריג מכח תרמית או הונאה עפ"י סעיף 7 לחוק ההתיישנות. זאת משום שבכתב התביעה לא ניתן פירוט המבסס עילת תרמית או הונאה.

עוד נטען, שבעניינו של המבקש לא חל החריג מכח סעיף 8 לחוק ההתיישנות, משום שלא פורטו הטעמים מדוע נעלמו מהמבקש העובדות הרלוונטיות מסיבות שאינן תלויות בו, ולא הוכח שבזהירות סבירה לא יכול היה המבקש לדעת אותן.