בהחלטה, הורה בית המשפט קמא על העברת התביעה למסלול דיון רגיל, זאת בהתאם לתקנות 215יב ו214יב לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד – 1984.
בית המשפט קמא קבע כי שוכנע כי בירור טענות הצדדים יהיה בעל היקף רחב וכי דרושים גם הליכים מקדמיים בין הצדדים, בין היתר גם לאור הראיות הרבות אשר צורפו לכתב התביעה, המחייבות קיום מסכת עדויות וראיות נרחבת.
בית המשפט ציין כי אין המדובר בהסכם יחיד המהווה את הבסיס להתקשרות, אלא בין הצדדים התנהלה מערכת הסכמית מאוחרת יותר, הטעונה בירור כפי שפירט בית המשפט קמא בהחלטתו.
המבקשת העלתה שלל טענות, הן דיוניות והן מהותיות, אשר בהן, לשיטתה, יש כדי להביא לקבלת בקשתה לרשות ערעור על החלטת בית המשפט קמא.
כך, בין היתר, טוענת המבקשת כי בית המשפט קמא צריך היה לשקול במסגרת שיקוליו גם את האיחור שבהגשת כתב ההגנה והבקשה להעברת התובענה לסדר דין רגיל, כאשר המשיבה כשלה גם בכך שלא טרחה להמציאם למבקשת, קודם לדיון. לטענת המבקשת, הבקשה להארכת המועד להגשת כתב ההגנה וכתב ההגנה עצמו הוגשו באיחור ורק לאחר שהמבקשת עתרה למתן פסק דין בהעדר. בהקשר זה יצויין כי עיון בתיק בית המשפט מלמד כי הבקשה למתן פסק דין בהעדר הגנה הוגשה, אכן, באותו יום שבו הוגשה הבקשה להארכת המועד, אך דווקא אחריה.
המבקשת טענה עוד, כי היה על המשיבה להגיש את בקשתה להעברת הדיון לסדר דין רגיל, קודם חלוף המועד להגשת כתב הגנה. טיעון זה, יאמר מיד, לא ברור יסודו, שהרי תקנה 214יב ברורה ולפיה, רשאי בית המשפט, בכל עת, להורות על העברת התובענה למסלול דיון רגיל. מעבר לכך, הטענה הועלתה בכתב ההגנה ובבקשה נפרדת.
המבקשת הוסיפה וציינה כי לא צורף תצהיר לבקשה וכי מטרתה של המשיבה היתה להאריך ולסרבל את הדיון, מעבר לצורך וחוסר תום ליבה, גם בו, יש כדי להצדיק דחיית הבקשה להעברת התובענה למסלול דיון רגיל.
לגוף העניין, טענה המבקשת, כי לא מתקיימים התנאים המנויים בתקנה 214יב, שכן אין המדובר בשאלה סבוכה עובדתית, שכן השאלה היחידה היא האם למשיבה חוב למבקשת.