רע"א 4047/15 רו"ח משה ממן נ' חברת די וורולי סיאני הנדסה (1990) בע"מ

           מונחות בפני שתי בקשות רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים בהפ"ב 6109-08-14 ובהפ"ב 15563-08-14 (מפי כב' השופטא' דראל), אשר דחה את בקשות שני הצדדים לביטול חלקי של פסק הבוררות מפי השופט בדימוס בועז אוקון (להלן: הבורר), ואישר את הפסק.

רקע

1. המבקשים ברע"א 4047/15 (להלן: התובעים) הינם רו"ח וחברת ייעוץ פיננסי שבראשה עמד התובע 1 (להלן: התובע). התובע, באמצעות חברתו, חתם הסכם ניהול עם המבקשים ברע"א 4227/15 (להלן: הנתבעים), וביניהם חברת די וורולי – חברה פרטית בתחום הנדל"ן והבניה (להלן: החברה). בהתאם להסכם המדובר, על התובע היה לספק שירותי ניהול לחברה הנתבעת, ואף לנהל בפועל את החברה. בתמורה לעבודתו זו היה אמור לקבל שכר עבודה, יחד עם אחוזים מרווחי החברה. לאחר כשנתיים התגלעו חילוקי דעות בין הצדדים. הנתבעים טענו כי הסכם הניהול אינו תקף, וכי התובע אינו זכאי לכל תמורה. לעומתם, טען התובע כי בהתאם להסכם הניהול זכאי הוא לקבל סכומי כסף משמעותיים, וביניהם גם בונוס בסך 5.5 מיליון ₪ בהתאם לרווחי החברה בשנים הרלוונטיות.

           לאחר מספר גלגולים, הסכימו הצדדים להעביר את הדיון לבוררות בפני הבורר, אשר נדרש להכריע בשתי מחלוקות מרכזיות: א. האם השתכלל בין הצדדים הסכם ניהול מחייב. ב. אם כן, לאיזה סכומים זכאי התובע בעקבות הסכם זה. בפסק בוררות מפורט ומנומק דן הבורר בשאלות אלו לפי סדר, תוך שהוא מבהיר את היסודות הראייתיים והמשפטיים לקביעותיו.

           בפסק הבורר נקבע כי בין הצדדים אכן נוצר הסכם ניהול מחייב, שמכוחו התחייבו הנתבעים לשלם לתובע סכומי כסף שונים, וביניהם גם בונוס שישולם לו עם סיום עבודתו, בהתבסס על "מלוא הרווח על פי הדו"ח הכספי של השנה שבה הסתיים הסכם זה ועל בסיס מחצי הרווח על פי הדו"ח הכספי של השנה שלאחר מכן...". הביטוי "מלוא הרווח על פי הדו"ח הכספי" היווה את סלע המחלוקת העיקרי בין הצדדים, כשלכל צד פרשנות אפשרית לפסקה זו. לדברי הנתבעים, את הבונוס הסופי יש לחשב אך ורק מתוך שורת הרווח המופיעה בדו"ח הכספי של החברה. לעומת זאת, התובע טען כי הבונוס צריך לכלול גם כל השבחה או עליה בערך הנכסים. הבורר דחה את עמדת התובע, וקיבל את פרשנות הנתבעים. הוא אף בחן את הדו"חות הכספיים וקבע כי לא היה רווח מעין זה באותם שנים, ולפיכך התובע לא היה זכאי לבונוסים הנגזרים מפסקה זו בהסכם הניהול.

           עם זאת, הבורר פסק כי אף על פי שהתביעה שהתבררה בפניו עסקה בעיקר בפיצויי קיום על בסיס הסכם הניהול, וכאלה לא נמצאו, הנתבעים חייבים לפצות את התובע בעקבות פגיעה באינטרס ההסתמכות שלו. זאת משום שהחברה הפרה את החוזה עם התובע, אשר הפחית את ההשקעה במשרד רואי החשבון הפרטי שלו באותן תקופות בהסתמך על ההנחה שמדובר בהסכם שיעמוד בתוקף זמן רב ויניב לו תמורה משמעותית. משכך, חייב הבורר את הנתבעים לפצות את התובעים בסך 469 אלף ₪, כפיצוי הסתמכות, והטיל עליהם לשאת בהוצאות ההליך ושכ"ט עו"ד בסך 200 אלף ₪.

           שני הצדדים ערערו על חלקים מפסק הבוררות. התובע ערער בעיקר על הקביעה לפיה הפירוש הנכון של המושג "רווח" בחוזה הינו הרווח לפי שורת הרווח הסופית בדו"ח – והוסיף כי גם לפי הפרשנות המצמצמת שאימץ הבורר הוא עודנו זכאי לבונוס משמעותי. לעומתו, הנתבעים ערערו על קביעת הבורר לפיה חויבו בתשלום פיצויי הסתמכות לתובע, ועל גובה שכר הטרחה. שני הערעורים על פסק הבוררות נדחו, והוא אושר בבית משפט קמא. על כך הוגשו שתי בקשות רשות ערעור אלו.

2. טענותיו של התובע סובבות בעיקרן סביב המשקל שייחס הבורר לשני אנשי מפתח בפרשה המדוברת – עו"ד נולמן ורו"ח וקנין, שעל תפקידם נעמוד בקצרה להלן – אל מול ההתעלמות מפסק בוררות אחר שיש בו, לטענתו, כדי ללמד על זכאותו לבונוס.

           עו"ד נולמן הינה עורכת דין מטעם החברה, שהעידה בפני הבורר כי את עיקר מלאכת הניסוח של הסכם הניהול בין הצדדים עשה התובע, בתור בעל מקצוע הבקיא במונחים חשבונאיים. בקבלו עדות זו קבע הבורר כי אחד מן הנימוקים להעדפת הפרשנות המצמצמת לחוזה הינו "כלל הפרשנות כנגד המנסח", שבמקרה זה נוסח בעיקרו על ידי התובע, כדברי עו"ד נולמן. לטענת התובע, ראיה חדשה שהתגלתה – מסמך שיפוי לאחד העדים שאותו אישרה עו"ד נולמן – מלמדת כי בניגוד לעדותה בפני הבורר, נולמן הייתה מעורבת עד צוואר בסכסוך שבין הצדדים, ומכאן שלא היה מקום לתת משקל כה רב לעדותה. בהעדר בסיס לקביעה לפיה הוא שנשא בעיקר נטל ניסוח ההסכם, טוען התובע כי לא נכון היה להחיל את כלל הפרשנות כנגד המנסח בעניינו.