רע"א 3863-15, 4622-15, 4607-15 רחמני ואח' נ' Liberty Mutual Insurance Europe Limited ואח'

השופט נ' סולברג:

1. דיון מאוחד בבקשות רשות ערעור על החלטות ביניים שניתנו על-ידי בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (השופט מ' יפרח) במסגרת ת"א (מחוזי ת"א) 18554-12-12 ביום 4.5.2015 (להלן: ההחלטה הראשונה) וביום 2.6.2015 (להלן: ההחלטה השנייה). עניינה של ההחלטה הראשונה בהגשת חוות-דעת מומחים על-ידי התביעה, ועניינה של ההחלטה השנייה בקביעת גדר הטענות שהנתבעים רשאים להעלות בהגנתם, כפי שיפורט.

           החלטתי, כפי שיבואר, לדון בבקשות כאילו ניתנה לגביהן רשות ערעור והוגשו ערעורים על-פי הרשות שניתנה.

רקע

2. הסכסוך שלפנינו עוסק בשאלת חבותן הביטוחית של הנתבעות 1-2 (להלן: חברות הביטוח) בתשלום הוצאותיהם של התובעים 1-6, שהיו בתקופה הרלבנטית דירקטורים או נושאי משרה בתובעת 7 (להלן גם: החברה), ואשר חתמו על הסכם פשרה, בעקבות תביעה נגזרת נגדם.

3. השתלשלות הדברים, כפי שמתואר בהחלטה השנייה של בית המשפט המחוזי, היא זו: התובעים 1-6 היו מבוטחים בביטוח מנהלים ונושאי משרה אצל חברות הביטוח. נגד התובעים הוגשה בקשה לאישור תביעה נגזרת, שעיקרה נוגע להעדרם של האישורים הנדרשים להסכמי ההעסקה של התובעים 1 ו-2, החל מיום 27.5.02, וכן להעדרה של עילה להוסיף ולשלם לתובעים 1 ו-2 שכר על-פי הסכמי העסקה אלו, משום שבשל הסדר שערכו עם המפקח על הביטוח, הופסקה כהונתם כבעלי תפקיד כלשהו בחברת הביטוח איילון לתקופה של 7 שנים ו-3 שנים (בהתאמה), החל מיום 1.10.05, מחמת הרשעתם בפרשת "קרטל הביטוח". במסגרת התביעה הנגזרת, נדרשו התובעים 1-6 להשיב לחברה את השכר ששולם לתובעים 1 ו-2, העולה כדי סכום נטען של כ-103 מיליון ₪. התובעים פנו אל חברות הביטוח והודיעו להן על אודות הגשת התביעה הנגזרת, והללו מינו את משרד עורכי הדין לויתן-שרון על מנת לעקוב מטעמן אחר הליכי המשפט. ביום 30.1.12 נשלחו לתובעים מכתבים מאת משרד עורכי הדין לויתן-שרון, אשר עסקו בשאלת היצוג המשפטי של התובעים בהליכי התביעה הנגזרת, ובהם נכללה הודעה בדבר שמירת זכויותיהן של חברות הביטוח על-פי הדין ועל-פי חוזה הביטוח (להלן: המכתבים הראשונים). הודעה זו כללה התייחסות לשתי אפשרויות שבמסגרתן תוחרג האחריות הביטוחית: האחת, אם יתברר שהתובעים 1 ו-2 ביצעו מעשים מכוונים או פזיזים, בשים לב להגדרת הדיבור "Wrongful Act" בפוליסה, ולסעיף 263 לחוק החברות, התשנ"ט – 1999, המורה כי מעשים מכוונים או פזיזים אינם בני ביטוח; השניה – אם יתברר ששכרם של התובעים 1 ו-2 נתקבל שלא כדין ובגדר עשיית עושר ולא במשפט, כי אז חובת השבתו תוחרג מן הכיסוי הביטוחי לאור סעיף 3.1(i) לפוליסה, הדן בהחרגת רווח או יתרון שהופק על-ידי המבוטח שלא כדין.
4. בהמשך ההליכים במסגרת התביעה הנגזרת, נוהל משא ומתן לפשרה בין בעלי הדין באותה תביעה, ומשרד עורכי הדין לויתן-שרון עודכן בהתפתחויות במהלך המשא ומתן. חברות הביטוח לא הגיבו לעדכונים אלו, הן כאשר עודכנו על הפשרה המתגבשת, הן כאשר עודכנו על דבר מגעים שהתנהלו עם הרשות לניירות ערך והמפקח על הביטוח, על מנת לוודא כי האחרונים אינם מתנגדים לפשרה. לבסוף הושג הסכם פשרה, אשר הוגש לבית המשפט ביום 31.5.12, ועיקרו היה תשלום סכום של כ-22.5 מיליון ₪ לחברה (וכן גמול לתובעת הנגזרת ושכר טרחה לבאי כוחה). הנתבעות עודכנו בדבר אך לא העלו כל השגה בקשר לכך.

5. לאחר הדברים האלה ובטרם אישר בית המשפט את הסכם הפשרה, החליפו חברות הביטוח את יצוגן המשפטי, ומנקודת זמן זו יוצגו בידי משרד עורכי הדין נשיץ-ברנדס. ביום 13.8.12, לאחר פגישה בין באי-כוח התובעים והנתבעות פנו ב"כ התובעים אל ב"כ הנתבעות בדרישה להכיר בכיסוי הביטוחי ולכבד אותו, וכן גם להודיעם את עמדתן הסופית של חברות הביטוח בעניין זה. ביום 29.8.12 נתקבל אצל התובעים מכתב מאת עו"ד נשיץ, ובו נדחה הכיסוי הביטוחי. עילות הדחייה, כמפורט במכתב, הן אלה:

          א.       ראשית, הפשרה מיוסדת על השבה לחברה של סכומי-כסף שנתקבלו (בידי התובעים 1 ו-2) שלא כדין בשל חוזה בטל לתשלום שכר. ההשבה של סכומים אלה אינה אובדן בר ביטוח;

          ב.       שנית, הסכם הפשרה אינו "אובדן" כמשמעו בפוליסה ואינו בר ביטוח על-פי דין, שכן סכומי-הכסף שהושבו לחברה הם כספים שהתובעים 1 ו-2 קיבלו אגב עשיית עושר ולא במשפט, תוך הפרת דיני החברות ודיני ניירות הערך. השבה זו איננה בגדר פיצוי לאירוע נזק מקרי, כי אם בגדר "non-compensatory damages" (פיצוי שאינו מבוסס על נזק) המוחרג מהגדרת "אובדן" בפוליסה. יתר על כן, השבת סכומים שנתקבלו עקב עסקה בטלה, שנעשתה תוך הפרת הדין על-ידי דירקטורים ובעלי 85% ממניות החברה שהיא חברה ציבורית, נחשבת ככזו שלא ניתן לבטחה לפי דין.

          ג.       שלישית, התובעים 1 ו-2 הפרו את חובת הגילוי, במיוחד באשר לפעולותיו משנת 2005 של המפקח על הביטוח בהמשך להרשעה בפרשת קרטל הביטוח, וכן באשר לצעדיה של הרשות לניירות ערך בשנת 2010, אשר העצימו את הסיכון מן התובעים 1 ו-2, עובר לחידוש חוזה הביטוח אשר המגעים לגביו התנהלו באותה עת. סיכונים אלה לא גולו לחברות הביטוח אף במהלך שנת 2011, עד אשר הוגשה הבקשה לאישור התביעה הנגזרת לגבי השכר ששולם בשנים 2002 – 2011. לו היו חברות הביטוח מודעות לטיב הסיכון ולהיקפו – לא היו כורתות את חוזה הביטוח.