רע"א 38532-03-16 נבו נ' זלוצ'ין ואח'

בפני בקשת רשות ערעור על החלטתו של בימ"ש השלום בחיפה (כב' השופט יהושע רטנר) מיום 10.3.16, אשר דחתה את בקשת המבקש לבטל זימונו להעיד ולהיחקר בפני הבורר, עו"ד גדעון סלעית, בבוררות המתנהלת לפניו. ביחד עם בקשת רשות הערעור הוגשה גם בקשה לעכב את זימונו של המבקש למתן העדות עד להכרעה בבקשת רשות הערעור.

בהתאם לסמכותי מכוח תקנה 406(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד- 1984, ולאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור על נספחיה, אני מוצא כי אין היא מצריכה תשובה ויש לדחותה.

מדובר בתביעה לליקויי בניה, ליקויי תכנון ופיקוח לקוי על עבודות בניה, אשר הוגשה בשנת 2011 על ידי התובעים (המשיבים 1 ו-2 כאן) נגד המבקש, אשר היה האדריכל והמפקח על עבודות הבניה ונגד היזם (המשיב 5 כאן) והקבלנים המבצעים (המשיבות 3 ו-4 כאן). במסגרת הסכם ההתקשרות בין התובעים והנתבעים נחתם סעיף בוררות ומשעלו מחלוקות בין התובעים והנתבעים הורה בימ"ש קמא על העברת הסכסוך לבוררות. במהלך הליך הבוררות קבע הבורר, לאחר שהועלתה טענת המשיבות 3 ו-4 כי ההנחיות לביצוע הבניה כפי שהיא ניתנו על ידי המבקש והן פעלו לפי הוראותיו, כי יש צורך בזימונו של המבקש למתן עדות בפני הבורר בסוגיה זו. המבקש התנגד לזימונו וטען כי חקירתו בשלב זה תפגע בזכויותיו הדיוניות. הבורר קבע כי איננו רואה את הפגיעה שעלולה להיגרם לו ממתן העדות וממילא חזקה עליו שיאמר רק את האמת לשאלות שיישאל ולא ישנה את גרסתו בתלות בשאלה מתי נחקר.

המבקש פנה לבימ"ש קמא ועתר לבטל את החלטת הבורר המורה על זימונו לחקירה. ביום 10.3.16 דחה בימ"ש קמא את בקשת המבקש לביטול זימונו לחקירה ונגד החלטה זו הוגשה בקשת רשות הערעור. המבקש טוען כי טעה בימ"ש קמא עת שדחה את הטענה כי המבקש איננו עד רגיל מהטעם כי הינו בעל דין מול התובעים באותן שאלות. כן טוען המבקש כי טעה בימ"ש קמא עת קבע כי עדותו של המבקש בפני הבורר בשלב בו נמצא ההליך לא יפגע בזכויותיו הדיוניות. נטען כי סדר הבאת ראיות הוא חלק מזכויות דיוניות ועצם השינוי, לפיו נתבע ייחקר על ידי תובע בטרם התובע הגיש את ראיותיו מהווה פגיעה בזכות דיונית. עוד נטען כי ההחלטה מנוגדת להוראות תקנות סדר הדין האזרחי הקובעות את סדר הבאת הראיות. נטען כי ההחלטה מפלה בין בעלי דין זהים ועל כן יש להורות על ביטול החלטת בימ"ש קמא המחייבת את המבקש להתייצב לעדות וחקירה בפני הבורר.

לאחר שבחנתי את בקשת הערעור על נספחיה הגעתי למסקנה כי יש לדחות את בקשת רשות הערעור. לא מצאתי כי נפל בהחלטת בימ"ש קמא שבנדון או בהחלטת הבורר על זימון המבקש למתן עדות פגם המצדיק התערבות בנסיבות העניין.

ההלכה הנוהגת בפסיקת בית המשפט העליון היא כי רשות ערעור על החלטת בית משפט לפי חוק הבוררות, תשכ"ח – 1968, לא תינתן אלא אם מועלית שאלה משפטית או ציבורית החורגת מעניינם של הצדדים, או כאשר שיקולי צדק או מניעת עיוות דין מחייבים התערבות. הלכה זו יושמה גם על בקשות רשות ערעור על פסקי דין שעניינם אישור או ביטול פסק בוררות. ראו: רעא 1303/13 ישראל בנצלביץ נ' צ'ישינסקי ישראל (1.5.13)).

בענייננו, כאמור, לא מצאתי כי מדובר בשאלה החורגת מעניינם של הצדדים או בסוגיה שיש להפעיל בעניינה שיקולי צדק או מניעת עיוות דין המחייבים התערבות.

כידוע, הבורר אינו כפוף לסדרי הדין הנהוגים בבית המשפט, אלא אם כן הצדדים כפפו אותו להם במפורש. בהסכם בין הצדדים לא נכתב שהבורר יהיה כפוף לסדרי הדין הנהוגים בבית המשפט ואף לא נקבע דבר לעניין זה בהחלטות בימ"ש קמא מיום 29.8.12 ומיום 13.2.13, אשר הורו על העברת הסכסוך בין הצדדים להכרעת הבורר. בימ"ש קמא הורה בהחלטתו מיום 13.2.13 כי הבוררות תתנהל עפ"י הוראות חוק הבוררות, אלא אם כן יחליטו הצדדים אחרת. המבקש אינו טוען כי הצדדים החליטו אחרת ועל כן יש להניח כי הבוררות מתנהלת על פי הוראות חוק הבוררות ואינו כפוף לסדרי הדין הנהוגים בבית המשפט.

בהתאם לסעיף 13(א) לחוק הבוררות "לבורר נתונה בבוררות אותה סמכות להזמין עדים למתן עדות או להמצאת מסמכים כפי שהיא נתונה לבית המשפט בתובענה שהוגשה לפניו..". יחד עם זאת, כאמור לעיל, הבורר אינו כפוף לסדרי הדין הנהוגים בבית המשפט, כאשר הצדדים לא כפפו אותו להם במפורש. על כן, יש לקבוע כי הבורר פעל בהתאם לסמכותו. כמו כן, כפי שקבע בימ"ש קמא, לא ניתן לקבל את הטענה כי עדותו של המבקש תגרום לעיוות דין או תפגע בזכויותיו בנסיבות העניין וחזקה עליו שייתן עדותו בתום לב.