רע"א 3062/16 יהושע קלמן ו-78 אח' נ' מועצה אזורית דרום השרון

לאיזה בית משפט נתונה הסמכות העניינית לדון באכיפתו של חוזה, הקובע כי רשות מקומית תספק שירותים מוניציפליים לתושביה של רשות מקומית אחרת? זוהי השאלה המתעוררת בבקשת רשות הערעור שלפני, על החלטתו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד, ה"פ 17250-12-15 (כב' השופט י' שפסר), אשר הורה על העברת ההליך לבית המשפט לעניינים מנהליים.

1. המבקשים הם תושביה של שכונה, אשר נבנתה כהרחבה של יישוב המצוי בתחום שיפוטה של המשיבה – מועצה אזורית דרום השרון. למרות זאת, מבחינה פורמלית מצויה השכונה בתחום שיפוטה של מועצה מקומית אלפי מנשה (להלן: אלפי מנשה), על אף שהשכונה שוכנת במרחק של כ-15 קילומטרים ממנה. מסיבה זו סוכם בין המשיבה לאלפי מנשה, ב"עצה אחת עם המבקשים" (כלשון החוזה, עליו חתמו אף הם), כי המשיבה תספק לאחרונים את מלוא השירותים המוניציפליים, למעט שירותים שמעצם טיבם אלפי מנשה בלבד רשאית לספק להם, כגון תכנון ובניה ורישוי. הסדר זה בוצע במשך מספר שנים, עד שהמשיבה ביקשה להפסיקו.

          המבקשים הגישו המרצת פתיחה לבית המשפט המחוזי, בטענה שהמשיבה ביטלה את החוזה עמם שלא כדין. על פי הנטען, הרקע לביטול החוזה הוא הניסיון לשלול מהם זכות הצבעה בבחירות המקומיות לראשות המשיבה. מנגד טענה היא, בין היתר, כי הסמכות העניינית לדון בטענות המבקשים היא של בית המשפט לעניינים מנהליים. בית המשפט המחוזי קיבל עמדה זו, לנוכח מהותה של המשיבה, הסעד הנדרש, הנושא העומד לדיון והצדדים להסכם מושא המחלוקת. מכאן הבקשה שלפני, שלצידה הוגשה אף בקשה למתן סעד זמני וסעד ארעי.

          לטענת המבקשים, מלשון חוק בתי משפט לענינים מינהליים, התש"ס-2000 (להלן: החוק) ומן הפסיקה עולה כי בית המשפט לעניינים מנהליים אינו קונה סמכות כאשר מדובר בתביעה לאכיפת הסכם. הם מדגישים כי המשיבה אינה הרשות המקומית שבתחומה הם מתגוררים, וכי היחסים בינה לבינם הם וולונטריים ומבוססים על חוזה. לאחר עיון בהחלטתו של בית המשפט המחוזי ובטיעוני המבקשים, ולנוכח המסקנה אליה הגעתי, לא מצאתי לנכון להורות על הגשת תשובת המשיבה.

2. נפתח בבחינת היקף סמכותו של בית המשפט לעניינים מנהליים. בפרט, האם אכיפת חוזה למתן מרבית השירותים המוניציפליים על ידי מועצה מקומית היא בסמכותו של בית משפט זה, או שמא בסמכותו של בית המשפט האזרחי.

          סעיף 5 לחוק קובע, בחלופתו הראשונה, מבחן כפול לשם קביעת סמכותו העניינית של בית משפט לעניינים מנהליים בעתירה מנהלית:

"בית משפט לענינים מינהליים ידון באלה – (1) עתירה נגד החלטה של רשות או של גוף המנוי בתוספת הראשונה בענין המנוי בתוספת הראשונה...".

עולה כי ראשית יש לבחון את מיהות הגורם שנתן את ההחלטה – האם מדובר בהחלטה של רשות או של גוף המנוי בתוספת הראשונה לחוק. שנית, יש לבחון את מהות העניין – האם מדובר בעניין המנוי בתוספת הראשונה. יושם אל לב הדגש על העניין ולא על הסעד. כמובן, הסעד עשוי להיות רלוונטי, ובמיוחד לנוכח מבנה העניינים המונחים לפתחו של בית המשפט המנהלי, כגון תובענה מנהלית על הגדרתה (ראו סעיף 5(3) לחוק. לעניין מבחן הסעד ראו למשל בג"ץ 6442/11 יצחק בורובסקי נ' עיריית חולון, פסקה 5 (18.9.2011); רע"א 7987/10 מדינת ישראל - משרד החינוך נ' עמותת מוסדות "חזון ישעיה"‏, פסקה 5 (28.4.2011); רע"א 6590/05 עיריית אשדוד נ' שמעון צרפתי (19.9.2005) (להלן: עניין צרפתי)). נאמר כבר עתה כי במקרה הנוכחי לא מתעורר קושי בהיבט של מבחן הסעד. הסעד המבוקש אינו תשלום כספי, אלא שינוי החלטת המשיבה להפסיק לספק שירותים מוניציפליים למבקשים. אף נאמר, כפי שיובהר, כי הסעד משתלב יותר דווקא עם שמיעת ההליך בבית משפט לעניינים מנהליים, ולא בבית משפט אזרחי.