אחים דביר בע"מ ואח' נ' פז חברה נפט בע"מ

בקשת רשות ערעור על החלטת ביהמ"ש השלום באשדוד (כב' השופטת עדי אייזדורפר) מיום 7.3.17 בת"א 62136-01-17 ולפיה קבע כי ביהמ"ש השלום מוסמך עניינית לדון בתביעת הפינוי שהגישה המשיבה נגד המבקשות.

לאחר שעיינתי בבקשה על נספחיה ובתיק ביהמ"ש קמא, מצאתי לנכון לעשות שימוש בסמכותי לפי תקנה 406(א) לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד – 1984 ולהורות על דחיית הבקשה ללא צורך בקבלת תשובה.

ברקע הדברים תביעה לפינוי ממקרקעין שהגישה המשיבה כנגד המבקשות. המשיבה הינה בעלת זכות חכירה ראשית מרשות מקרקעי ישראל במגרש בדימונה עליו הוקמה תחנת דלק הידועה כתחנת "פז דימונה". המבקשת 1 הינה חוכרת משנה מאת המשיבה לצורך ניהול פעילות מסחרית בתחנת הדלק. לטענת המשיבה, המבקשת 2 הינה גורם שאף הוא פועל בתחנת הדלק ביחד עם המבקשת 1 הגם שאינה בעלת זכויות מול המשיבה. ביהמ"ש קמא לבקשת המבקשות הורה על העברת התביעה מפסים של תביעה בסדר דין מיוחד לפי פרק ט"ז4 לתקנות לפסים של תביעה רגילה וכן נתן החלטתו בבקשת המבקשות בנוגע לסמכות העניינית ודחה אותה תוך קביעה ולפיה:

"המבחן הקובע לענין סמכותו של בית המשפט לדון בתובענה הינו מבחן הסעד. בענייננו, מדובר בתביעה לפינוי וסילוק יד. ניסיון המבקשות לטעון כי מדובר בתביעה לביטול הסכמי החכירה אינו בר אחיזה בכתב התביעה, אשר ממנו עולה כי מבוקש סעד בדמות פינוי המבקשות מן הנכס נשוא כתב התביעה, על רקע הפרת הסכם החכירה, הא ותו לא".

במסגרת בקשת ערעור זו טוענות המבקשות כי הגישו תובענה לסעד הצהרתי לבית המשפט המחוזי בנוגע לזכויותיהם במקרקעין עליהם יושבת תחנת הדלק. לשיטת המבקשות, ככול שהן הגישו לבית המשפט המחוזי תובענה לסעד הצהרתי הנוגע לזכויותיהן במקרקעין, הרי, הסמכות בתביעת הפינוי מהמקרקעין מסורה לבית המשפט המחוזי, שהרי למעשה, התביעה שהגישה המשיבה לבית המשפט השלום, הינה למעשה תביעה לסעד הצהרתי הפוך לזה שהמבקשות הגישו לבית המשפט המחוזי, כלומר סעד הצהרתי ולפיו למשיבות אין זכות קנין במקרקעין ואגב סעד זה התבקשה תביעת פינוי מהמקרקעין. מכל מקום, נטען כי לא ראוי שתהיה תביעה בבית המשפט המחוזי ובמקביל תביעה בבית המשפט השלום תוך שיכול כי הדבר יגרום לכך שיהיו החלטות סותרות של בתי המשפט.

אלא שלא מצאתי כל ממש בבקשה שהרי המבקשות מסכימות כי המבחן לשאלת סמכות ביהמ"ש הינו שאלת הסעד המבוקש. מדובר בתביעה מובהקת של פינוי ממקרקעין, כלומר נושא שהינו מסור באופן מובהק לסמכותו של בית המשפט השלום. כבית המשפט קמא אף אני סבור שהשאלה המרכזית והמהותית שתישאל הינה האם הופר הסכם החכירה אם לא. הדין אינו פוסל אפשרות ולפיה תוך כדי דיון יכול ובגררא יעלו נושאים נוספים שאולי אינם באופן מובהק בסמכות ביהמ"ש השלום אולם הם ידרשו לצורך ההכרעה בסכסוך הפרטני. זה שהוגשה תביעה לסעד הצהרתי בידי המבקשות לביהמ"ש המחוזי, אין בכך די בכדי להוציא מידי ביהמ"ש קמא את תביעת הפינוי שלפניו ולהפקיע את הסמכות לדון בשאלה העולה מכתבי הטענות הנוגעת לשימוש במקרקעין מושא התיק. אף החשש ולפיו יהיו קביעות סותרות של בתי המשפט אינו אלא חשש תיאורטי, מדובר בנושאים העולים כדבר שבשגרה בתביעות לפינוי ממקרקעין כאשר הגנת הנתבע נוגעת לנושאים שבגררא ואין זה שכיח כי מצב זה יוצר תקלות ומכל מקום המבקשות לא הצביעו על מקרים שבהם הדבר אירע.

סיכומם של דברים, לא מצאתי כי החלטת בית המשפט קמא, דורשת התערבות ערעורית.

הבקשה נדחית. משלא ביקשתי תגובת המשיבה איני עושה צו להוצאות.

העירבון שהופקד בידי המבקשות יושב להן באמצעות ב"כ.