רע"א 2094-09-16 ענבר בנגב אחזקות ועבודות עפר (2008) בע"מ נ' יעקב ירון ואח'

בפני בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט השלום באשקלון בתא"ק 49561-07-16, שניתנה על ידי כב' הרשמת הבכירה עידית כלפה ביום 1.9.16, בה נדחתה הבקשה לביטול צו העיקול הזמני.

המשיבה, יעקב ירון בע"מ (להלן - "המשיבה") הגישה ביום 31.7.16 תביעה נגד המבקשת, ענבר בנגב אחזקות ועבודות עפר (2008) בע"מ (להלן - "המבקשת"), בסך של 536,843 ש"ח. בתביעה נטען, כי המשיבה ביצעה עבור המבקשת עבודות קידוח כקבלנית משנה במסגרת פרויקט שביצעה המבקשת עבור משרד הביטחון, אך תמורת העבודה לא שולמה לה, כאשר השיקים שניתנו לה עבור ביצוע העבודות לא כובדו על ידי הבנק.

בד בבד עם התביעה הוגשה בקשה למתן עיקול זמני במעמד צד אחד, בה התבקש בית המשפט להטיל עיקול על כספי המבקשת המוחזקים בידי משרד הביטחון. ביום 6.8.16 נעתר בית המשפט (כב' הרשמת הבכירה ליאורה ווינשטיין) לבקשה וניתן צו כמבוקש, בגובה סכום התביעה.

ביום 21.8.16 הגישה המבקשת בקשה לביטול צו העיקול הזמני. ביום 24.8.16 התקיים דיון במעמד הצדדים, בו נחקרו מר יעקב ירון מטעם המשיבה ורו"ח יגאל מיימון ומר פארס אבו עמאר מטעם המבקשת.

ביום 1.9.16 דחה בית המשפט (כב' הרשמת הבכירה עידית כלפה), הבקשה לביטול וקבע, כי הצו יוסיף לעמוד על כנו. נקבע, כי המשיבה הציגה ראיות מהימנות לכאורה לעילת התביעה. המבקשת, לעומת זאת, לא הציגה כל ראיה לתמיכה בטענותיה, ועדותו של מר פארס, מטעם המבקשת, חיזקה דווקא את טענות המשיבה. הסכם העבודה שהציגה המשיבה תומך בטענותיה, כאשר המבקשת לא הוכיחה, שהוסכם על היקף עבודה שונה מזה הקבוע בהסכם או כי משרד הבטחון לא אישר את העבודות שבוצעו; כן הוכח בשלב זה ,כי השיקים הועברו לאחר שנעשתה התחשבנות ביחס לשעות העבודה בשטח ולא טרם ביצוע העבודה.

עוד נקבע, כי הוכח יסוד ההכבדה. הצגת ראיה לפיה השיקים לא כובדו מאחר וחשבון החברה הוגבל אינה בגדר הרחבת חזית, שכן הדבר נודע למשיבה רק לאחר הגשת הבקשה וממילא מדובר בעובדה שהיתה ידועה למבקשת ויש ליתן אמון בעדותו של מר ירון, מטעם המשיבה, כי בתחילה לא הפקיד את השיקים מאחר והובטח לו, כי תבוצע העברה בנקאית אולם מאחר וזו לא בוצעה הפקיד את השיקים ואלה לא כובדו. התביעה הוגשה עשרה ימים לאחר שחולל השיק הראשון, כך שלא ניתן לומר כי הוגשה בשיהוי. אין בעדות רואה החשבון כדי להוכיח את האיתנות הכלכלית של המבקשת מאחר והוא לא הציג את הדוחות עצמם ולא ידע למסור מידע לגבי שנת 2016; אף לא הוצגו ראיות בדבר קיום נכסים היכולים לשמש כערובה כנגד ביטול העיקול. גם בהתנהלות המבקשת במהלך הדיון, תוך הימנעות חוזרת מהצגת ראיות לתמיכה בטענותיה, יש להצביע, כי מאזן הנוחות נוטה למתן הצו. אמנם, עולה תהיה באשר להפקת חשבוניות המס, אולם אין מקום להכריע בכך במסגרת זו.

מכאן בקשת רשות הערעור שבפני.

המבקשת טוענת, כי המשיבה לא היתה רשאית להסתמך בשעת הדיון על מסמכים המראים כי חשבון הבנק של המבקשת הוגבל, בנסיבות בהן מסמכים אלה היו ברשותה בטרם הגשת הבקשה להטלת העיקול אך לא צורפו לאותה בקשה, ואף לא נטען בבקשה כי החשבון הוגבל. בהקשר זה, אין משקל לשאלה האם המבקשת ידעה כי החשבון הווגבל אם לאו, שכן נטל ההוכחה רובץ על המשיבה. המשיבה אף הצהירה בתחילת הדיון כי ידעה מראש כי החשבון הוגבל.

עוד נטען, כי בהחלטה לא באה לידי ביטוי הקביעה כי נטל ההוכחה בבקשה לביטול עיקול רובץ על מבקש העיקול. כך, לא הוסבר כיצד לא הוצאו חשבוניות על סכום התביעה, לא הוצג אישור השעות על ידי משרד הביטחון, לא ניתן ביטוי לתהיות בדבר מהימנות המצהיר מטעם המשיבה, לא ניתן ביטוי לכך שהבקשה הוגשה בשיהוי ולאחר שחלף חודש ממועד ביצוע העבודות, לא הוצגו טעמים המעידים על יסוד ההכבדה כגון קיומו של חשש להברחת נכסים או חוסר יכולת כלכלית, ולא היתה התייחסות לטענות המבקשת בגין מאזן הנוחות.

המבקשת סבורה עוד, כי היה מקום לביטול צו העיקול לאור חוסר תום ליבה של המשיבה, אשר התעלמה מהחלטת בית המשפט כי יש לפנות להוצאה לפועל ובחרה להגיש הליך זה; המשיבה אף לא הוציאה בגין השיקים קבלה וחשבוניות מס, כאשר אין מקום למתן תמיכה משפטית להתנהלות זו של העלמת מס.