רינת חוגי ואח' נ' כרמלה לין

פסק דין

רקע ופתח דבר

1.ביום 30.08.07 נתתי פסק דין המחייב את הנתבעת לשלם לתובעים סך של 191,313 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום 01.09.03. פרטי התיק והעובדות הרלוונטיות מפורטים שם.

2.הנתבעת ערערה על פסק הדין ובית המשפט המחוזי הורה על ביטולו והחזרתו לבית משפט זה להשלמה, והבהרה באשר מקור חיוב הנתבעת בהחזר הוצאות השקעת התובעים. עוד ציין בית משפט מחוזי, כי ההסדר הדיוני שהושג בין הצדדים כלל בעיקרו מינוי השמאי אייל שנהב כמומחה מטעם בית המשפט והגדרת הנושאים שלגביהם יתנהלו הוכחות, בעוד חיוב הנתבעת בהחזר ההשקעה לתובעים אינו מובן מאליו. היות ולא נקבעו בפסק הדין ממצאים עובדתיים לגבי הסכמה שהושגה בין הצדדים על תשלום, אם בכלל, או על נסיבות הפינוי (האם אילוץ או הסכמה הדדית) הוחזר התיק על מנת שבית משפט זה יקבע ממצאים שבעובדה באשר לבסיס עליו מושתת חיוב הנתבעת בהחזר עלות השקעת התובעים בשיפוץ, ובאשר למשמעותו הנכונה של ההסדר הדיוני.

אמנם ביהמ"ש המחוזי התייחס בפסק דינו גם לאפשרות של ביסוס מקור החיוב על עילת עשיית עושר ולא במשפט שבכתב התביעה, עליה לא בוסס החיוב בפסק הדין המקורי, אך לאור ההבהרה שתינתן להלן, התייתר ומתייתר גם היום הצורך לדון בעילה זו, שממילא נזנחה על בסיס ההסדר הדיוני, ובסיכומים הראשונים של התובעים.

3.כבר בפתח דבריי אציין כי מקור החיוב בפסק הדין הושתת על רצון והסכמת הנתבעת בטרם הגשת התביעה לשלם לתובעים פיצוי בתמורה לפינויים מהנכס, שרק גובהו היה שנוי במחלוקת (התובעים טענו ל- 150,000 $ בעוד הנתבעת טענה ל- 150,000 ₪) ובנוסף הושתה על ההסדר הדיוני שכלל הסכמה (הגם שלא נרשמה), כי הפיצוי יבטא את שווי השקעת התובעים בשיפוץ הקומה השניה, ובלבד שיפנו את הדירה (נקרא לו "הסכם הפינוי"). מטעם זה הוסכם בהסכם הדיוני, כי סכום ההשקעה ייקבע על בסיס חוו"ד השמאי אייל שנהב, שמטרת מינויו נועדה לחסוך דיון הוכחות בשאלת שווי השקעת התובעים והוצאותיהם בשיפוץ הקומה השניה בבית, וכן התבקשו בחווה"ד פרמטרים נוספים שנדרשה הערכת שוויים ע"י המומחה, לגביהם הוסכם כי לא תתקיימנה הוכחות, אלא רק תישמענה טענות הצדדים, לצורך ההכרעה, והוכחות תצטמצמנה רק למחלוקת בענין חלוקת ההוצאות השוטפות של מגורי הצדדים בבית.

משהוסברה עתה אי ההבנה בפסק הדין הראשון לגבי המשמעות הנכונה של ההסדר הדיוני, שכל שהושג בו הוא הסכמה בדבר מנגנון לקביעת גובה סכום ההשקעה לתשלום בלבד, אתייחס לטענות הנוספות של ב"כ הצדדים, לאחר שהוריתי על הגשת סיכומים משלימים  ללא שמיעת ראיות, שכן מקור החיוב של הנתבעת מושתת על הסכמתה המקורית לשלם לתובעים פיצוי בגין השקעתם בבית, שגובהו בלבד היה שנוי במחלוקת, במובחן מעילה שמקורה בדיני עשיית עושר ולא במשפט (כפי שציין ביהמ"ש המחוזי בעמ' 5 סיפא לפסק דינו). מטעם זה לא הושתת פסה"ד המקורי על העילה של עשיית עושר ולא במשפט, אשר גם נזנחה בסיכומי התובעים המקוריים. ברי כי עילת תביעה מכח עשיית עושר מתייתרת, לאור ביסוס החיוב על הסכמת הנתבעת המקורית לשלם לתובעים בגין פינוי הדירה, ועל הסכמתה בהסדר הדיוני כי הפיצוי ישקף את שווי השקעת התובעים בדירה. מסיבה זו לא היה מקום לבסס את פסה"ד המקורי על עילת עשיית העושר, כאמור בסעיף 40 לפסה"ד המקורי.

טענות התובעים

4.בסיכומיהם המשלימים טענו התובעים, כי הם בעלי רשיון קבוע/בלתי הדיר והפסקתו מזכה אותם בפיצוי בגין השקעתם. חובת הפיצוי קמה לטענתם עם ביטולו, מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט. לגישת התובעים, הזמנתם לגור בקביעות עם הנתבעת ובעלה המנוח והסכמת הנתבעת והמנוח לשיפוץ הבית, מולידות זכות השבה מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט (בעניין זה מפנים לדברי כב' השופט א. ברק (כתוארו אז) בע"א 3071/91 חולה טהא עלי ג'ברין נ' ח'דר עבדאללה, פסקה 3 ).

5.עוד טענו התובעים, כי מקור התחייבות הנתבעת לשלם להם את שווי השקעתם הוא הסכם לא כתוב שהושג בשנת 2003, ואינו שנוי במחלוקת, לפיו הנתבעת תשלם להם 150,000 $, כשמתוכם שילמה כמקדמה 150,000 ₪ בלבד (בעניין זה הם מפנים לסעיף 33 לתצהיר הנתבעת).

טענות הנתבעת

6.מנגד, בסיכומיה השניים טוענת הנתבעת, כי טענת התובעים כאילו הם קיבלו "רישיון קבוע לשימוש בנכס" הנה טענה עובדתית חדשה שלא נטענה בעבר והיא אינה יכולה לבסס עילת תביעה חדשה, שכן מדובר בשינוי חזית שלא הותר. כבר עתה יאמר, כי הדין עם הנתבעת בעניין זה. אין זה המקום למקצה שיפורים, הטענה לא נטענה בשום שלב עובר לפסק הדין, ועל כן התובעים מושתקים מלהעלותה בשלב שלאחר הערעור. למעלה מן הדרוש יאמר, כי התובעים אף לא הניחו תשתית עובדתית ו/או משפטית להוכחת טענתם בדבר רשיון בלתי הדיר.

7.עוד נטען על ידי הנתבעת, כי אם מדובר בדיני עשיית עושר, אין מקום להשבה כי אם לאיזון, שכן מי שהתעשר הם התובעים ולא הנתבעת, והשקעתם בשיפוצים נעשתה במטרה להתאים את הקומה העליונה בבית הנתבעת לצרכיהם, בעוד הנתבעת מעולם לא היתה זקוקה להריסת הקומה העליונה ולהרחבתה, וגם כיום אין שימוש בקומה העליונה. מה שעשו התובעים היה לרווחתם הפרטית, כשבין לבין, הם בנו וילה במושב, אותה השכירו לאחרים והמשיכו להתגורר בחינם בבית הנתבעת ולהנות מתשלום הוצאות הבית על ידי הנתבעת והמנוח.

בהסתמך על סעיף 2 לחוק עשיית עושר ולא במשפט (אליו הפנה ביהמ"ש המחוזי), אם תאולץ הנתבעת להשיב את כספי ההשקעה בלא שיקוזזו מהם דמי השימוש הראויים, הרי שמדובר בהשבה בלתי צודקת.

8.הנתבעת פרטה בסיכומיה, את הסכומים שיש לאזן. לפי חוות דעת השמאי שווי הבניה 74,823 דולר בניכוי פחת 2% לשנה, סה"כ 59,858 דולר שווי הדירה בעת עזיבת התובעים, ובניכוי שווי הקומה העליונה שהיתה בנויה, ונהרסה בסך 16,280 דולר, סה"כ שווי השקעת התובעים הנה בסך 43,578 דולר, מהם נהנתה הנתבעת.

הנתבעת טוענת כי על התובעים לשלם לה דמי שימוש ראויים בסך 580 דולר למשך 10 שנים ו-3 חודשים ובסה"כ 71,340 דולר, הוצאות התובעים בהתאם לנספח ג' הנם בסה"כ 8,500 ₪ (שהם 3,752$), ויש לקזז את דמי הקדימה ששילמה הנתבעת לקבלן בסך 25,000 ₪, (שהם 9,044$), 40,000 ₪ שווי המכונית (שהם 14,471$) ו- 150,000 ₪ (שהם 33,579$), ששילמה להם הנתבעת במועד הפינוי. סה"כ 132,186 דולר (לפי שערי דולר המפורטים בסעיף 23 לסיכומים) שהתובעים קיבלו מהנתבעת, ואם לא יובאו בחשבון הסכומים השנויים במחלוקת (שווי המכונית, הוצאות השימוש בקומה העליונה) סה"כ ההטבה שנתנה הנתבעת לתובעים היא בסך 114,263 דולר.

9.עוד טוענת הנתבעת כי במהלך 36 חודשים בהם התגוררו בבית הנתבעת השכירו התובעים את הוילה שבנו במושב, ובאתר אינטרנט מצאו כי מדובר בסכום של 2,844 ₪ לחודש ובסה"כ נהנו מ- 102,384 ₪. בנסיבות אלה, לטענתה, אף אם יתברר כי יש לתובעים עילת תביעה מכוח עשיית עושר ולא במשפט הרי שכל אחד מהצדדים חייב להשיב לחברו מה שקיבל ממנו וסופו של דבר שדין התביעה להידחות.

נסיבות פינוי הדירה

10.בשים לב לאמור בסעיף 6 לפסק דינו של ביהמ"ש המחוזי, יתמקד הדיון דלהלן, ביסודות ההסכמיים המבססים את חיוב הנתבעת בתשלום שווי השקעת התובעים ובנסיבות פינוי הדירה.

11.מטענות התובעים בכתב התביעה, עולה כי הנתבעת ביקשה אותם לעזוב את הבית כדי למכרו, לאור כוונתה לעבור להתגורר עם המנוח בבית אבות, והסכימה לשלם להם את עלות השקעתם (ראה גם סעיף 18 לתצהיר התובעת). הגם שהנתבעת מכחישה כי התכוונה ליתן לתובעים את הסך של 150,000$ תמורת הפינוי, היא מאשרת כי היא ובעלה המנוח שקלו באותה עת לעבור לבית אבות (ראה סעיף 43ח לתצהיר הנתבעת), וכן מאשרת כי הסכימה לשלם להם 150,000 ₪, כפי שעשתה.