ריהאוס ישראל בע"מ נ' רובינוב

הנתבע התקשר עם התובעת בהסכם למתן שירותי תיווך ביחס לדירה ולאחר שביקר בה, הודיע כי היא איננה רלוונטית עבורו. כחמישה חודשים לאחר מכן, הנתבע רכש את הדירה בעקבות מודעה באתר יד 2, כטענתו.

האם בנסיבות העניין זכאית התובעת לדמי התיווך המוסכמים ולפיצוי מוסכם, או שמא נותק הקשר הסיבתי בין פעולות התיווך לרכישת הדירה – שאלות אלו ניצבות במוקד פסק הדין.

רקע

1. לפניי תובענה כספית בסדר דין מהיר על סך 69,180 ₪ שעניינה תשלום דמי תיווך במקרקעין ופיצוי מוסכם בגין הפרת הסכם התיווך.

2. התובעת היא חברה העוסקת בתיווך במקרקעין.

3. ביום 6.7.22, חתם הנתבע על מסמך "הזמנת שירותי תיווך במקרקעין" ביחס לדירה בת 3 חדרים ברחוב קרן היסוד 21 אשדוד, הידועה כגוש 2197 חלקה 7/53 (להלן: "הדירה", - "הסכם התיווך", בהתאמה). בו ביום, ביקר הנתבע בדירה בליווי המתווכת ובשלב מסוים הודיע כי הדירה איננה רלוונטית עבורו.

4. במסגרת הסכם התיווך התחייב הנתבע לשלם לתובעת דמי תיווך בשיעור של 2% בתוספת מע"מ מסכום הרכישה הכולל של הדירה. עוד התחייב הנתבע כי במקרה של הפרת התחייבויות הנתבע, ישלם לתובעת פיצוי מוסכם בשיעור של 2% בתוספת מע"מ וזאת מבלי לגרוע מכל תרופה אחרת העומדת לזכות התובעת כתוצאה מהפרת התחייבויות הנתבע.

5. ביום 8.12.22, נרשמה לטובת הנתבע הערת אזהרה בגין התקשרותו בהסכם לרכישת הזכויות בדירה תמורת סך מוסכם של 1,450,000 ₪ (ר' נספח 2 לתצהירו של מר חנין מטעם התובעת, עמ' 11).

6. ביום 13.1.23, הומצא לנתבע מכתב התראה שנשלח אליו על ידי התובעת ובו דרישה להסדרת חוב דמי התיווך לתובעת.

7. הנתבע השיב במכתב מטעמו, בו אישר את רכישת הדירה על ידו, תוך שנטען כי ההתוודעות לדירה נעשתה באמצעות "פרסום ביד 2", כי הנתבע ניהל מו"מ עם מוכרי הדירה והצליח להפחית את הסכום המבוקש ב- 100,000 ₪ ולכן התובעת לא הייתה הגורם היעיל לביצוע העסקה.

8. התובעת הגישה בקשה לביצוע תביעה על סכום קצוב במסגרת לשכת ההוצאה לפועל. הנתבע הגיש התנגדות לבקשה לביצוע התביעה ובתום הדיון שהתקיים 21.3.24 ( כב' הרשם הבכיר א' כרמלי), התקבלה ההתנגדות וניתנה לנתבע רשות להתגונן.

9. עדויות ראשיות מטעם הצדדים הוגשו בתצהירים. מטעם התובעת הוגשו תצהירים של המתווכת גב' א' ברונשטיין (להלן: "המתווכת") ושל מנהל התובעת מר א' חנין (להלן: "מנהל התובעת"); מטעם הנתבע הוגש תצהירו.

10. בישיבת ההוכחות שנערכה לפניי ביום 11.3.25, נחקרו המצהירים על תצהיריהם.

11. סיכומי הצדדים הוגשו בכתב, לבקשתם, בהינתן כי ישיבת ההוכחות נערכה בהקלטה.

    תמצית טענות התובעת

12. התובעת טוענת כי יש לחייב את הנתבע לשלם לה סך של 33,930 ₪ בגין דמי התיווך שנקבעו במסמך הזמנת שירותי התיווך, בשיעור של 2% ממחיר הרכישה בפועל (1,450,000 ₪) וסך נוסף של 35,100 ₪ בגין הפיצוי המוסכם בשיעור 2% מהסכום הנקוב במסמך הזמנת שירותי התיווך (1,500,000 ₪), זאת בשל הפרת ההתחייבות לתשלום דמי התיווך. עוד עותרת התובעת לתשלום הפרשי הצמדה וריבית בסך של 149 ₪ ובסך הכל - 69,180 ₪.

    לטענת התובעת, הנתבע ביקר בדירה עם נציגת התובעת שהיא בעלת רישיון לעסוק בתיווך במקרקעין, בטרם רכש את הדירה. בשלב מסוים הודיע לנציגת התובעת כי הדירה איננה רלוונטית עבורו מחמת המחיר. בשלב מאוחר יותר, התברר לתובעת כי הנתבע רכש את הדירה "מאחורי גבה", במחיר של 1,450,000 ₪, מבלי שיידע אותה ומבלי ששילם את דמי התיווך. זאת, בניגוד להוראות הסכם התיווך בגדרו התחייב בין היתר, ליידע את התובעת על רכישת הדירה.

13. התובעת סבורה כי הייתה "הגורם היעיל" לביצוע העסקה. בהקשר זה נטען כי במסגרת שיחה שהתקיימה בין הנתבע לנציג מטעם התובעת, אישר הנתבע כי היכרותו הראשונה עם הדירה נעשתה באמצעות התובעת ורק בשלב מאוחר יותר הגיע שוב לדירה מכוח פרסום באתר יד 2. הנתבע ראה והכיר את הדירה כתוצאה מפעולות התובעת והודיע בחוסר תום לב כי איננו מעוניין בה ולאחר מכן רכש את אותה דירה בדיוק.

    תמצית טענות הנתבע

14. הנתבע טוען כי יש לדחות את התביעה מאחר שהתובעת לא הייתה הגורם היעיל בביצוע העסקה.

    לטענת הנתבע, בסמוך למועד מכירת דירה קודמת שהייתה בבעלותו, החל להתקשר עם מספר מתווכים על מנת לרכוש דירה חלופית, ביניהם התובעת. לנתבע תואם ביקור בדירה אליו הגיעו הנתבע וחמישה מתעניינים נוספים וכן המתווכת. בשל המחיר הגבוה של הדירה, הנתבע הודיע לנציגי התובעת כי הדירה איננה רלוונטית עבורו והמשיך בחיפושים אחר דירה מתאימה. כחמישה חודשים לאחר מכן, בת-זוגו איתרה מודעה באתר יד 2 למכירת דירת מגורים ברחוב קרן היסוד 1 באשדוד. בהגיעו לפגישה, נוכח לדעת כי אירעה טעות במודעה והדירה נמצאת ברחוב קרן היסוד 21 באשדוד. הנתבע טוען כי הדירה הייתה מוכרת לו, אך לאור העובדה שראה דירות רבות, לא זכר עם מי ומתי ראה אותה. בעלי הדירה לא ציינו בפניו כי הם פרסמו את הדירה בבלעדיות של תיווך כלשהו. לאחר ניהול מו"מ, סוכם בין הצדדים כי הדירה תימכר בסך של 1,450,000 ₪, ובחודש דצמבר 2022 הנתבע ובת-זוגו רכשו את הדירה.

15. הנתבע סבור כי בהינתן שרכש את הדירה בעקבות פרסום באתר יד 2, לאחר מו"מ שהניב הנחה משמעותית במחיר הדירה וכאשר פרט לביקור הראשוני עם התובעת לא נעשה דבר מצידה, הרי שהתובעת לא הייתה הגורם היעיל בביצוע העסקה בהתאם להוראות סעיף 14 לחוק המתווכים במקרקעין תשנ"ו- 1996 (להלן: "חוק המתווכים").

     

     

     

     

    דיון והכרעה

16. לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ובראיות שצורפו ולאחר ששמעתי את עדויות העדים לפניי לפרו' הדיון ונתתי דעתי למכלול נסיבות העניין - באתי לכלל מסקנה כי יש לקבל את התביעה בחלקה.

    בהתאם לתקנה 82(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט – 2018, פסק הדין ינומק באופן תמציתי.

    המסגרת הדיונית

17. סעיף 14(א) לחוק המתווכים קובע כי מתווך במקרקעין יהיה זכאי לדמי תיווך מאת לקוח בהתקיים שלושת אלו:

    • המתווך הוא בעל רישיון בתוקף בהתאם לסעיף 5 לחוק.

    • הלקוח חתם על הזמנה בכתב לביצוע פעולות תיווך במקרקעין בהתאם לסעיף 9 לחוק, הכוללת את כלל הפרטים בהתאם לתקנות המתווכים במקרקעין.

    • המתווך הינו "הגורם היעיל שהביא להתקשרות הצדדים בהסכם מחייב".

18. בענייננו, אין עוררין על כך שפעולות התיווך נעשו על ידי בעלי רישיון תיווך תקף וכי הנתבע חתם על הסכם התיווך כשהוא כולל את הפרטים הנדרשים. תורף המחלוקת נעוץ בשאלת היות התובעת הגורם היעיל שהביא להתקשרות הצדדים בהסכם מחייב.

19. בע"א 2708/14 ישראלי נ' אהרוני (6.12.2015) (להלן: "עניין ישראלי"), נקבע לעניין זה, כך:

    "על-מנת לזכות בתשלום דמי תיווך, לא די בכך שהמתווך יוכיח כי קיימת סיבתיות עובדתית, בבחינת סיבה-בלעדיה-אין, בין פעולותיו ובין ההסכם שנכרת; עליו להוכיח כי פעולותיו היו אלה אשר היוו את הגורם היעיל לכריתתו של ההסכם בסופו של דבר. שאלה זו נגזרת ממכלול נסיבותיה של העסקה. כאשר עסקינן בעסקת תיווך פשוטה, שבה הפגיש המתווך את הצדדים ועקב כך נכרת ביניהם חוזה, נקל להראות כי המתווך היה הגורם היעיל להבאת הצדדים להתקשרות בחוזה. השאלה עולה לדיון כאשר קיים פער מסוים בין פעולות התיווך ובין ההסכם שנכרת – אם בשל פער זמנים, אם בשל פער בין תוכן החוזה שנכרת לזה שלשמו תיווך המתווך, ואם בשל מעורבותם של גורמים נוספים" (פסקה 8).

    בע"א 2144/91 מוסקוביץ‎ ‎נ' עיזבון המנוח ביר (20.7.94) (להלן: "עניין ישראלי"), נקבע כך:

    "המבחן הוא מבחן של סיבתיות. אין המתווך יוצא ידי חובתו בעצם הוכחת הסיבתיות העובדתית. אין די בכך שהמתווך הוא גורם מסוים בשרשרת הסיבתית, בבחינת סיבה-בלעדיה-אין. הדרישה היא לגורם שהוא היעיל. השאלה אימתי פעולת המתווך היא "הגורם היעיל" נגזרת מבחינתה של מערכת העובדות. כרגיל – כאשר המתווך מפגיש בין הצדדים – אין קושי לקבוע כי הוא הגורם היעיל לעיסקה... אך פעמים רבות עובדות העניין אינן כה פשטניות. במהלך המשא ומתן עשויות להתגלע בין הצדדים מחלוקות אשר אינן ניתנות לגישור. רק גורם נוסף (מתווך נוסף או אדם אחר) עשוי לסייע לצדדים לחצות את התהום הפעורה ביניהם. כאן מתחילים הקשיים בהכרעה בשאלה אם המתווך הוא הגורם היעיל.

    ... ניתן לציין – בקווים כלליים – מספר גורמים המצביעים על מידת "היעילות" בסיבתיות: (א) מידת הדמיון בין ההצעה המקורית שבה היה מעורב המתווך לבין החוזה הסופי, כגון – נושא הנכס; (ב) הקרבה בין תנאי התשלום ושיעוריו בהצעה המקורית לבין הגיבוש הסופי של החוזה; (ג) חלוף הזמן בין ההצעה מקורית עד סיום העיסקה (השופט עציוני בע"א 294/76 [2] הנ"ל); (ד) מידת האינטנסיביות של פעולות המתווך – היקף מגעים, פגישותיו ושיחותיו עם הצדדים; (ה) קיומו של גורם נוסף, אשר סייע לצדדים בהשגת החוזה, ומידת התערבותו של אותו גורם נוסף; (ו) תשלום דמי תיווך על-ידי הצד השני (המוכר או הקונה) ושיעורם; (ז) זהות הצדדים המנהלים את המשא ומתן כמצביעה על שמירת הזיקה הסיבתית; (ח) הסתמכות הצדדים על-ידיעה קודמת של מהלכי המשא ומתן ופעולה שאינה אלא הרמת החבל, מקום בו הושאר, כדי ליצור המשכיות באותו מהלך. מובן כי רשימת הנסיבות איננה סגורה." (פסקה 9 לפסק הדין).

20. כאשר הלקוח הוא שמנע מהמתווך מלשמש הגורם היעיל, עובדה זו לא תיזקף לחובת המתווך ולא תשלול ממנו את זכותו לתשלום דמי התיווך (ע"א 7247/97 יצחקוב נ' מרדכי אביב מפעלי בנייה בע"מ (26.11.01) (להלן: "עניין יצחקוב"); ע"א 294/76 אנגלו סכסון סוכנות לנכסים סביון נ' פסרמן (7.12.76); ת"א 1365/05 גופר נ' חכמון (26.2.08)).

    השורשים המשפטיים לכך נעוצים בין היתר, בדיני החוזים ובדיני ההשתק. הוראת סעיף 28 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 (להלן: "חוק החוזים") קובעת כי צד שמנע קיומו של תנאי מתלה או מפסיק אינו זכאי להסתמך על כך. כשם שצד לחוזה המכשיל את התקיימותו של תנאי מתלה מנוע מלהסתמך על אי-התממשותו של התנאי – כך גם צד להסכם, אשר בהתנהלותו מונע מהצד שכנגד לעמוד בתנאים המזכים אותו בתשלום, אינו רשאי להסתמך על אי התקיימותם של תנאים אלה. בנוסף, הוראת סעיף 39 לחוק החוזים קובעת כי יש לנהוג בתום לב ובדרך מקובלת בקיום חוזים. סיכול מאמצי המתווך על ידי ניצול המידע שהתקבל ממנו לצורך פנייה ישירה לצד האחר לעסקה תוך עקיפת המתווך, הינה בניגוד לחובת תום הלב.

    בעניין יצחקוב נקבע לעניין זה כך:

    "פעילות מצד גורם נוסף המתרחשת לאחר שנתבצעה פעולת התיווך הראשוני, עשויה לחדש את המשא ומתן שנפסק, אך גם לנתק את הקשר הרלוונטי שבין פעילות המתווך בעבר לבין מימוש העיסקה עד שלא ניתן לזקוף עוד את התוצאה לפועלו של המתווך הראשון. עם זאת, קיום הסכם התיווך נתון ככל הסכם, לחובה לנהוג בדרך מקובלת ובתום-לב (הוראת סעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973). צד המסכל את מאמציו של המתווך על-ידי ניצול המידע שנתקבל ממנו לצורך פנייה ישירה לצד האחר לעיסקה תוך עקיפתו של המתווך, מפר את חובת תום-הלב המוטלת עליו. הוא הדין בכל אותם מקרים שבהם פועל צד מן הצדדים בדרך אחרת על-מנת להתחמק מתשלום דמי התיווך, למשל על-ידי העסקת "מתווך קש" (ראו: ע"א 2144/91 הנ"ל [3], בעמ' 122; ע"א 185/80 הנ"ל [6], בעמ' 185). בית-המשפט המחוזי לא מצא מקום להניח קיום התנהגות מן הסוג הזה מצד המשיבה, אך יש במימצאים העובדתיים שקבע כדי ללמד כי עורך-הדין שפעל מטעם החברה לא שימש "גורם יעיל" יחיד במימוש העיסקה.".

    ובהתאמת הדברים למקרה הנדון

21. בחינת מערכת העובדות שבמקרה הנדון מובילה למסקנה כי התובעת שימשה כגורם היעיל שהביא להתקשרות הצדדים בהסכם מחייב. ואבהיר.

22. מידת האינטנסיביות של פעולות התיווך תומכת במסקנה כי התובעת שימשה כגורם היעיל. בעניינו, אין עוררין על כך שהתובע התוודע לדירה, כפי שהעיד, כתוצאה מפעולותיה של המתווכת מטעם התובעת (ס' 4 לתצהיר הנתבע); התובעת או מי מטעמה תיאמה לנתבע ביקור בדירה (ס' 6 לתצהיר הנתבע); בביקור נכחה מתווכת מטעם התובעת (ס' 6 לתצהיר הנתבע; עדות הנתבע - פרו' עמ' 56 שו' 1 – 18); המתווכת הוסיפה להתעניין לאחר מכן ביחס לקידום העסקה (ר' עדות הנתבע בעמ' 64 שו' 24 – 30 לפרו' הדיון), לשם כך אף תואמה לנתבע פגישה נוספת במשרדי התובעת (ר' עדות הנתבע בעמ' 69 שו' 4 – 7 לפרו' הדיון), אולם הנתבע נמנע מלהגיע לפגישה. הנתבע לא הצביע על התערבותו של גורם נוסף אשר סייע לצדדים בהשגת החוזה, על מידת התערבותו, או על פער בזהות הצדדים המנהלים את המשא והמתן, באופן השולל את הזיקה הסיבתית בין פעולות התיווך לבין רכישת הדירה כפי שבוצעה בסופו של דבר.

    אינני מקבל את גרסת הנתבע לפיה התוודע לדירה כתוצאה מכך שבת-זוגו הראתה לו מודעה של הדירה אשר פורסמה באתר יד-2 וכי לא זיהה כי מדובר בדירה שביקר בה במסגרת שירותי תיווך שניתנו לו. לאור פרק הזמן שחלף מהמועד שבו ביקר הנתבע בדירה בליווי המתווכת (כ- 4.5 חודשים), קיים קושי לקבל גרסה זו. כמו כן, הנתבע נמנע מלהביא את מוכרי הדירה ואת בת-זוגו למתן עדות וכן נמנע מהצגת הסכם המכר. בנסיבות אלו, יש לזקוף לחובת הנתבע את ההימנעות מהבאת הראיות, בהתאם לכלל לפיו הימנעות מהבאת ראיה נזקפת לחובת הצד שנמנע מהבאתה וככל שהראיה חשובה ומשמעותית יותר, כך יש להסיק מסקנות מכריעות יותר וקיצוניות יותר מאי-הבאתה (ר' י. קדמי, על הראיות, כרך רביעי, מהדורה משולבת ומעודכנת – התש"ע 2009, עמ' 1891 – 1893; ע"א 9656-05 שוורץ נ' רמנוף חברה לסחר וציוד בניה בע"מ (27.7.08) פסקאות 26 – 27 והאסמכתאות שם; ע"פ 9809-08 לזרובסקי נ' מדינת ישראל (25.11.10) פסקה 54; ע"א 548/78 שרון נ' לוי (16.12.80) פסקה 3 לפסק דינו של כב' השו' בן-עתו)).

    גרסת הנתבע מבוססת במידה רבתי על הטענה כי בת-הזוג היא שראתה את המודעה וכתוצאה מכך הגיעו לביקור בדירה וכן הטענה כי הקשר עם מוכרי הדירה נוצר בחלוף כחמישה חודשים ממועד הביקור הראשוני בדירה. בנסיבות אלו, אי הבאת בת-הזוג ומוכרי הדירה למתן עדות ואי-הצגת הסכם המכר, מלמדים כי הבאת ראיות אלו הייתה שוללת את גרסת הנתבע.

23. עיקרי הסכם רכישת הדירה הסופי, דומים במאפייניהם להצעה המקורית. אין עוררין על כך שמהות העסקה נשארה זהה ומדובר באותו הנכס. בנוסף, מחיר הרכישה הסופי, 1,450,000 ₪, איננו שונה מהותית מהמחיר שצוין בהסכם התיווך ("1,500,000 +-"),

    אין בידי לקבל את טענת הנתבע לפיה הפער בין מחיר הדירה בפועל (1,450,000 ₪) לבין המחיר המבוקש, שולל את היות התובעת הגורם היעיל בביצוע העסקה.

    ראשית, משום שמחיר השיווק שצוין במסמך הזמנת שירותי התיווך הינו 1,500,000 ₪ (לידו הסימון "+-"). אין המדובר בפער כה משמעותי השולל את היות התובעת הגורם היעיל בביצוע העסקה.

    שנית, כאמור, התקשיתי לייחס משקל ראייתי מכריע לגרסתו של הנתבע אשר לא הביא לעדות את בת-זוגו או את מי ממוכרי הנכס. לפיכך, טענת הנתבע לפיה הופחת סך של 100,000 ₪ ממחיר הנכס, לא נתמכה אפוא בכל ראיה. יתר על כן, גם כאן, אני סבור כי נזקפת לחובת הנתבע הימנעותו מהבאת העדים הרלוונטיים, כך שאי הבאתם מלמדת כי עדותם הייתה שוללת את גרסת הנתבע.

    שלישית, אני סבור כי הימנעות הנתבע מלשתף את התובעת בסוגיית מחיר הדירה ובחירתו לנהל מו"מ במישרין מול מוכרי הדירה, מנעה מהתובעת להיות הגורם היעיל ביחס למחיר העסקה. לפיכך, לא תישמע טענתו לפיה המתווכת לא שימשה כגורם היעיל בעסקה מחמת היעדר מעורבות במו"מ שהוביל להפחתה במחיר העסקה. בהקשר זה יצוין כי גרסתו של הנתבע בעדותו לפיה אמר לשתי מתווכות מטעם התובעת כי מחיר הדירה גבוה מדי עבורו (פרו' עמ' 61 שו' 31), לא נזכרה בתצהירו ולא מצאתי לייחס לכך משקל ראייתי מכריע. מנגד, בעדותה של המתווכת, אותה מצאתי כסדורה ומהימנה, נמסר כי יצרה קשר עם הנתבע מספר פעמים ואף ניסתה לקבוע איתו פגישה לצורך קידום העסקה (ר' עדות המתווכת בעמ' 41 שו' 2, 6 ו- 19 לפרו' הדיון), אך הנתבע סירב לכך מבלי לציין כי סיבת הסירוב נעוצה במחיר הדירה (ר' עדות הנתבע בעמ' 64 שו' 2 – 30 לפרו' הדיון). בנסיבות בהן הנתבע מנע מהתובעת מלשמש הגורם היעיל ביחס למחיר העסקה, לא תישמע טענתו כי המתווכת לא שימשה כגורם היעיל בעסקה מחמת היעדר מעורבותה במו"מ שהוביל להפחתה במחיר הדירה.

24. חלוף הזמן במקרה הנדון, אינו מהווה גורם המנתק את הקשר הסיבתי בין פעולות התובעת לגיבוש העסקה. כפי שנקבע בפסיקה, "משך הזמן, שבו נמשך המשא-ומתן או אף הפסקות שחלו בו, אינם בגדר גורמים המבטלים את הקשר הסיבתי בין פעולת המתווך לבין קשירת הקשר בין הצדדים לעסקה, ובלבד שמעשה התיווך הוא הגורם שיצר את הקשר שנכרת לבסוף בין הצדדים לעסקה" (ע"א 275/76 קלוגמן נ' ע' לוי ואח', פ"ד לא(1) 405).

    במקרה הנדון, מדובר בדירת מגורים אשר נרכשה בתמורה לסך של 1,450,000 ₪. המגעים הישירים בין התובע לבין מוכרי הדירה החלו, לשיטתו של הנתבע, בחלוף כארבעה חודשים ומחצה מהמועד שבו ביקר הנתבע בדירה בנוכחות המתווכת. אין המדובר בפרק זמן בעל משקל השולל כשלעצמו את הזיקה הסיבתית בין פעולות התיווך לגיבוש העסקה.

    בנוסף, גם ביחס לשיקול זה, הנתבע נמנע מלצרף מסמכים הנוגעים לרכישת הדירה, כהסכם המכר והתכתבויות בין הצדדים אשר יכול כי היה בהם כדי ללמד על המועד בו החל המשא והמתן בין הצדדים. גם הימנעות מהצגת ראיות אלו, נזקפת בנסיבות העניין לחובת הנתבע.

25. אוסיף ואציין, כי גרסת הנתבע עוררה קשיים בהיבטים נוספים והתקשיתי לייחס לה משקל ראייתי שיטה את הכף לטובתו. כך, גרסת הנתבע לפיה מחיר השיווק של הדירה היה גבוה עבורו ולכן לא הגיע לפגישה במשרדי התובעת, אינה עולה בקנה אחד עם גרסתו לפיה ראה דירות בסכומים של 1,500,000 – 1,600,000 ₪ (ר' עדותו בעמ' 69 שו' 28 – 32 לפרו' הדיון), עם גרסתו לפיה מחיר הדירה היה 1,550,000 ₪, או עם הנתון לפיו הדירה נרכשה על ידי הנתבע בסופו של דבר, בסך של 1,450,000 ₪.

26. לא מצאתי בטענות הנתבע בסיכומיו כדי לשנות ממסקנותיי. טענות הנתבע ביחס למעמדו של מר חנין בנתבעת וחקירה שיכול כי התנהלה, איננה שוללת את מהות ההתקשרות בין הצדדים או את תוקפה. טענת הנתבע לפיה אין קשר בין המתווכת לבין התובעת, איננה עולה בקנה אחד עם עדות הנתבע (פרו' עמ' 56 שו' 31 – עמ' 57 שו' 5) או עם תצהיר ההתנגדות שלו (ס' 6), לפיהם התקשר עם הנתבעת וכי המתווכת מטעמה הראתה לו את הדירה וכי חתם על מסמך התיווך במעמד הביקור בדירה. יתרת טענות הנתבע בסיכומיו נדונו בגוף הדיון כמפורט לעיל.

27. לאור האמור, שוכנעתי כי מערכת העובדות במקרה הנדון מוכיחה כי פעולותיה של התובעת מהוות את ה"סיבה שבלעדיה אין" ומגבשות את היותה הגורם היעיל שהוביל בסופו של דבר לכריתת הסכם המכר. לפיכך, שוכנעתי כי התובעת זכאית לדמי התיווך המוסכמים בשיעור של 2% מתמורת הדירה.

    הפיצוי המוסכם

28. הוראת סעיף 15(א) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1971, קובעת כך:

    "הסכימו הצדדים מראש על שיעור פיצויים (להלן – פיצויים מוסכמים), יהיו הפיצויים כמוסכם, ללא הוכחת נזק; אולם רשאי בית המשפט להפחיתם אם מצא שהפיצויים נקבעו ללא כל יחס סביר לנזק שניתן היה לראותו מראש בעת כריתת החוזה כתוצאה מסתברת של ההפרה.".

    בפסיקה נקבע לעניין זה, כך:

    "כידוע, הסמכות להפחתת פיצויים מוסכמים יש להפעיל במשורה, רק במקרים חריגים שבהם שיעור פיצוי מוסכם נקבע ללא כל יחס סביר לנזק שניתן היה לראותו בעת כריתת החוזה כתוצאה מסתברת של ההפרה (ע"א 8506/13 זאבי תקשורת אחזקות בע"מ נ' בנק הפועלים בע"מ, [פורסם בנבו] בפסקה 42(ג) (23.8.2015) (להלן: ענין זאבי); שלו ואדר, בעמ' 504; דניאל פרידמן ונילי כהן חוזים כרך ד' 708 (2011) (להלן: פרידמן וכהן כרך ד'))...

    למרות האמור, ניתן להצביע על מקרים לא מעטים שבהם הפעיל בית המשפט את הסמכות הקנויה לו לפי סעיף 15(א) לחוק התרופות והפחית את שיעור הפיצויים, בשל אי סבירות הפיצוי (לסקירת הפסיקה ראו פרידמן וכהן כרך ד', בעמ' 708). בספרות המשפטית הודגש בענין זה, כי: "ראוי לזכור שמטרת הפיצויים אינה הענשת המפר או העשרת הנפגע. מכאן שבהעדר שיקול מיוחד להימנע מהפחתת הפיצוי הבלתי סביר, ראוי שבית המשפט ישתמש בשיקול דעתו, ויעשה זאת" (שם, בעמ' 709).

    76. ככלל, על המפר, המבקש מבית המשפט להתערב בגובה הפיצוי, מוטל הנטל להוכיח כי התקיימו התנאים להפחתת הפיצוי (שלו ואדר, בעמ' 507; פרידמן וכהן כרך ד', בעמ' 696, 708). ואולם, כאשר חוסר הסבירות בתניית פיצויים מוסכמים הוא גלוי לעין, קמה מעין חזקה שניתנת לסתירה, שאכן מתקיים יחס בלתי סביר, והיא מעבירה את הנטל לצד הנפגע לשכנע מדוע אין מקום במקרה זה להפחית מסכום הפיצוי המוסכם (ראו: ע"א 10208/16 קרסו מוטורס בע"מ נ' ‏Better Place Inc, [פורסם בנבו] בפסקה 18 לפסק דינו של השופט י' דנציגר (‏13.12.2017); ענין אהרן, בעמ' 434; ענין זאבי, בפסקה 42(ד))." (ע"א 1880/19 הליגה למניעת מחלות ריאה תל אביב נ' שיר משכנות וותיקים בע"מ (25.10.20) פסקאות 75 – 76 לפסק דינו של כב' השו' אלרון.

29. במקרה הנדון, מדובר בסכום העולה על דמי התיווך בכללותם. מדובר במקרה שבו חוסר הסבירות בפיצוי המוסכם גלוי לעין באופן העולה כדי הענשת המפר או העשרת הנפגע. לפיכך, בהיעדר טעם או פירוט שיאפשר קביעת ממצא או אומדן מושכלים, לא מצאתי לפסוק לתובעת סעד בגין רכיב הפיצוי המוסכם.

    סוף דבר

30. ביתרת טענות הצדדים לא מצאתי כדי לשנות ממסקנותיי ולאור המקובץ - התביעה מתקבלת בחלקה. הנתבע יישלם לתובעים את דמי התיווך הנתבעים בסך 33,930 ₪, בצירוף ריבית שקלית ממועד הגשת הבקשה לביצוע תביעה על סכום קצוב.

    בנוסף, הנתבע יישא בהוצאות התובעת בסך כולל של 1,000 ₪ וכן יישא בסכום האגרה כפי ששולמה בגדרי הליך זה ובגדרי תיק ההוצל"פ ובשכר טרחת ב"כ התובעת בסך כולל של 6,500 ₪.

31. הסכומים ישולמו בתוך 30 ימים וככל שלא ישולמו במועד יישאו ריבית שקלית ודמי פיגורים כחוק.

32. זכות ערעור כחוק.

     

    ניתן היום, י"ג תמוז תשפ"ה, 09 יולי 2025, בהעדר הצדדים.