החלטה
1.רשיון הנהיגה של העורר, נהג מונית במקצועו, נשלל בהחלטת קצין משטרה ביום 9.9.13 לתקופה של 60 ימים לאחר שהיה מעורב בתאונה ללא נפגעים בנהיגה בשכרות ובקלות ראש.
2.בקשתו לביטול הפסילה נדחתה על ידי בית המשפט לתעבורה בתל אביב (פ"מ 1106-09-13 מיום 12.9.13) ועל כך הוא עורר.
3.מהחלטת בית המשפט קמא עולה כי המדובר בתאונה עצמית כאשר העורר התנגש בעץ בעת שביצע פנייה. כתוצאה מכך נגרם נזק רכוש משמעותי למונית בה נהג. מפיו של העורר נדף ריח חזק של אלכוהול ובבדיקה במכשיר הינשוף נמצא ריכוז אלכוהול של 265 מק"ג לליטר אויר. במבחן הביצוע שנערך לעורר נמצא כי הוא מתנדנד קלות וכשל בהבאת האצבע לאף. העורר הכחיש כי שתה אלכוהול וטען כי סטה מנתיבו בגלל רכב אחר ש"חתך" אותו בנתיבו.
ביהמ"ש קמא קבע כי לא יכולה להיות מחלוקת בדבר קיומן של ראיות לכאורה הן ביחס לנהיגתו בשכרות והן ביחס לפגיעתו בעץ. עוד קבע כי מסוכנותו של העורר נובעת מעברו התעבורתי ומהיותו נהג ציבורי, מנסיבות החומרה שבנהיגה בשכרות תוך שהוא נוהג במונית. לפיכך ובהסתמכו על הלכת רבינא קבע ביהמ"ש קמא כי יש להטיל על העורר את מלוא תקופת הפסילה המנהלית שהושתה על מנת "לצנן אותו" כך ש"יסיק את מסקנותיו לגבי התנהלותו בעתיד, כאשר הוא נוהג ברכב ציבורי".
4.טענותיו של העורר מופנות הן כלפי הקביעה בדבר קיומן של ראיות לכאורה והן כלפי ההסתמכות על כשלונו של העורר בבדיקת המאפיינים, שכן על פי הנטען הבדיקה בוצעה לאחר תאונת הדרכים דבר המעמיד את תוצאותיה בספק (ע"ח 39723-03-11 ישעיהו נ' משטרת ישראל), כשלכך יש להוסיף את גילו המבוגר של העורר ואת בעיות הגב מהן הוא סובל. עוד נטען כי המשטרה לא עמדה בחובתה להסביר לעורר את משמעות הבדיקות שנערכו לו. עוד נטען כי אין להתייחס אליו כאל נהג רכב ציבורי שעה שנהג במונית לצרכיו האישיים ולא להסעת נוסעים ומכאן שאין לאכוף עליו סף שכרות נמוך מזה של נהגים שאינם נהגים ציבוריים, בעניינם עומד הרף על 290 מ"ק.
לבסוף, נטען כי עברו התעברותי של העורר, הכולל 12 הרשעות מאז שנת 70', אינו עבר כבד שעה שמדובר בנהג מונית. יתרה מכך, פסילת רשיונו פוגעת פגיעה קשה בפרנסתו.
5.ב"כ המשיבה ביקשה שלא להתערב בהחלטתו של בית משפט קמא בהיותה מנומקת היטב. באשר לשכרותו הרי שזו הוכחה לכאורה, הן על פי בדיקת הינשוף והן על פי בדיקת מאפיינים שנעשתה לו בסמוך, שבה כשל. באשר לחומרת נסיבות ביצוע העבירה, הרי שמדובר בנהג רכב ציבורי שנהג בשכרות וגרם לתאונה, בשל מיהות העבריין - נהג רכב ציבורי – מדובר במי שנהיגתו מסוכנת לציבור.
באשר לטענה כי אין להתיחס לעורר כאל נהג רכב ציבורי, שעה שהוא לא עבד על המונית, הרי שאין בטענה זו ממש, שכן לשון החוק מדברת על נהג רכב ציבורי ובענייננו, מדובר בנהג רכב ציבורי שביצע את העבירה כשהוא נוהג ברכב הציבורי, ואין הדבר משנה כהוא זה אם היה במסגרת העבודה או בנסיעה פרטית.
ד י ו ן
6.לאחר שעיינתי בהחלטתו של בית משפט קמא ונימוקיה ובחנתי את תיק הראיות החלטתי כדלקמן:
לא מצאתי כי יש מקום לשנות ממסקנתו של בית משפט קמא באשר לקיומן של ראיות לכאורה, המוכיחות לכאורה את שכרותו של העורר בעת אירוע התאונה. העורר נבדק בסמוך מאוד לתאונה בינשוף, ובדמו נמצאה רמת אלכוהול של 265 מיקרוגרם לליטר אוויר נשוף. העורר אינו יכול להסביר את ממצאי הינשוף.
הכחשתו של העורר כי לא שתה כל משקה אלכוהולי וכי "אינו מומחה למכשיר הינשוף ואינו יכול לתת הסבר לתוצאה כזו או אחרת, אשר מראה המכשיר", אין בה להוות הסבר.
כאמור, לעורר נערכה בדיקת מאפיינים שגם בה כשל. העורר מסביר באמצעות בא כוחו כי כשלונו בבדיקת המאפינים נבעה ממצבו הבריאותי שכן הוא סובל מבעיות גב ונוטל כדורים נגד יתר לחץ דם, כאשר הבדיקה בוצעה לאחר תאונה שבה היה מעורב.
אין ממש בטענותיו של ב"כ העורר לענין זה. לא הצלחתי למצוא את הקשר בין בעיות הגב מהן סובל העורר לבין כשלונו במבחן אחד המאפיינים של הבאת אצבע ידו לאפו. באשר לטענה כי העורר היה לאחר תאונת דרכים, הרי שגם תאונת הדרכים שבה היה מעורב העורר לא הביאה לפציעתו של העורר, ומכאן שלא יכולה היתה להשפיע על תוצאות הבדיקה.
עד כאן באשר לטענתו נגד הראיות לכאורה.
גרסתו של העורר לפיה התאונה התרחשה כתוצאה מכך שרכב אחר "חתך" אותו, לא נתמכת בשום ראיה לבד מהבל פיו, כך שדברי בית משפט קמא כי "לגרסה זו אין לה סימוכין וגם אין בה כל ממש" מקובלים עלי. לא נראה כי התמונה הראייתית הלכאורית תשתנה בהמשך, במובן זה שיהיה בידי העורר כדי להקים את הספק הסביר, כי התאונה נגרמה כתוצאה מכך שרכב אחר "חתך" אותו.
7.באשר לשאלת נסיבות המקרה. לא יכולה להיות מחלוקת כי מי שנהג תחת השפעת משקאות משכרים מסכן לא רק את עצמו אלא גם כל משתמש אחר בדרך. ראה דבר כב' השופט רובינשטין ברע"פ 8135/07 אהוד גורן נ' מדינת ישראל, "תופס הגה והוא שיכור – הוא כמכונת מוות נעה."
8.באשר לעבר התעבורתי, העורר הינו בעל רישיון נהיגה החל ב- 1970 ומשמש כנהג רכב ציבורי מזה כ-16 שנה, כך לפי דבריו, ולחובתו 12 הרשעות קודמות ביניהן עבירות של נהיגה במהירות מופרזת, אור אדום ועוד. אין בעברו של העורר כל עבירה של נהיגה בשכרות, או תאונת דרכים עם נפגעים. בזהירות המתחייבת ומבלי להקל ראש בעבר זה, ניתן לקבוע כי אין מדובר בעבר תעבורתי מכביד, במיוחד למי שמחזיק ברישיון נהיגה תקופה כה ארוכה ומשמש כ-16 שנה כנהג רכב ציבורי, המצוי על הכביש שעות רבות.
9.בשקלול כל האמור ולאור העובדה כי זו היא עבירתו הראשונה של העורר בנהיגה תחת השפעת אלכהול, ברמת האלכוהול שנמצאה בדמו, ובהתרשמות הכללית של השוטר כי העורר נראה תחת השפעה קלה של אלכוהול, כך שרמת שכרותו לא היתה גבוהה, ובעובדה שתוצאות התאונה היו רכושיות ללא כל נזק לגוף, הרי שניתן בנסיבות אלו להסתפק בתקופת פסילה קצרה יותר מהתקופה המקסימלית הקבועה בפקודה. לטעמי, תקופת פסילה של 30 יום תשרת את אינטרס "הצינון" על פי הלכת רבינא ותהווה סנקציה מידתית שקולה ומאוזנת שמחד תשרת את האינטרס הציבורי ומאידך, לא תפגע פגיעה קשה בעורר.