רופאי מכבי לא התרשלו באבחון מאוחר של מחלת הסרטן בקיבה

מבוא

1.                   1.                   התובעת, ילידת 1958, חלתה באדנוקרצינומה של הקיבה. קיום המחלה הממארת בגופה התגלה בחודש יולי 1998 ולאחריו נותחה התובעת והיא החלה בקבלת טיפולים כימותרפיים.

2.                   2.                   עניינה של התביעה עוסק בטענת התובעת על כך כי התרשלותם של רופאי הנתבעת בגילוי המחלה, החל מפנייתה הראשונה של התובעת אל רופא המשפחה ביום 6.2.1997 ובמהלך התקופה שעד גילוי המחלה, הביאה לגילוי מאוחר של המחלה וכי ניתן היה לגלותה בשלב מוקדם יותר. הנתבעת חולקת על טענות התובעת וסבורה כי לא נפל פגם בעבודת הרופאים.

3.                   3.                   כפי שאתאר להלן, כתב התביעה וחוות דעת המומחה מטעם התובעת, ד"ר יוסף ברנר,  מתבססים, בין היתר,  על ההנחה כי תוצאות בדיקת הגסטרוסקופיה שנערכה לתובעת בחודש אוקטובר 1997, במהלכה נלקחה ביופסיה מ- 3 נקודות,  היו יכולות להצביע על תחילתו של הגידול וכי תוצאות אלה לא הובאו לידיעת הרופאים המטפלים ולא זכו להתייחסות.

4.                   4.                   לאחר הגשת התביעה נמצאו תוצאות הבדיקה אשר נוכח תהיות לגבי האמור בהם, כפי שאפרט להלן, התעורר ספק לגבי אמינותן. בהמשך נבדקו התשקיפים המקוריים על ידי הפתולוג, פרופ' בוביס, ונמצא כי אין בהם עדות לתהליך גידולי ועל כן דומה, כפי שיפורט בהרחבה בהמשך, כי נשמט אחד הטיעונים  המרכזיים של התביעה. עם זאת, התובעת העלתה טענות באשר לממצאי בדיקה זו וכן טענה כי רופאי הנתבעת התרשלו גם בהיבטים נוספים של הטיפול בתובעת ובהם התעלמות ממצבה הרפואי ומתלונותיה, התעלמות מהיעדר השיפור במצבה למרות הטיפול התרופתי, הימנעותם מלהסיק את המסקנה כי יש לבחון בצורה מעמיקה יותר את האפשרות לקיום גידול סרטני לאחר ממצאי בדיקת ההליקובקטר וכן בשל אי הפניית התובעת לבדיקת CT בשלב מוקדם יותר. התובעת סבורה כי רופאי הנתבעת היו שבויים בקונספציה מוטעית לפיה מצבה הרפואי הוא תוצאה של כיב חוזר והמשך לניתוח שעברה בשל חור בקיבה בשנת 1995.

5.                   5.                   הצדדים הגישו מספר של חוות דעת רפואיות. מטעם התובעת הוגשה חוות דעתו של ד"ר ברנר, אונקולוג. מטעם הנתבעת הוגשו חוות הדעת של פרופ' רפאל קטן, אונקולוג; פרופ' חוה טבנקין, מומחית לרפואת משפחה ופרופ' בוביס, מומחה בפתולוגיה. עוד העידו התובעת, בעלה, רופאי המשפחה שטיפלו בתובעת, ד"ר ברי רוזן וד"ר ילנה קוגן והגסטרואנטרולוג, ד"ר דוד גוסט.

התשתית העובדתית

6.                   6.                   מתוך הרשומה הרפואית והראיות שהוגשו עולה כי אין מחלוקת של ממש לגבי השתלשלות האירועים המפורטת להלן:

א.      א.      בשנת 1995 עברה התובעת ניתוח כיב קיבה עקב פרופורציה (חור בקיבה).

ב.      ב.      ביום 6.2.97 התלוננה התובעת בפני רופא על כאבי בטן. באותו מועד נרשם לה מרשם לתרופת מלוקס. זהותו של הרופא אינה ידועה.

ג.        ג.        ביום 20.2.97 נבדקה התובעת אצל ד"ר ברי רוזן, רופא משפחה,  והתלוננה על כאב בטן מזה שבועיים. התובעת נבדקה ואובחנה כסובלת מרגישות בבטן - איזור ימני עליון. היא הופנתה למומחה בתחום הגסטרואנטרולוגיה בכדי לבדוק האם היא סובלת מאולקוס; עוד נתבקשה התובעת לבצע בדיקות דם. נרשמה לה תרופה אחרת - סימטג.

ד.      ד.      התובעת לא פנתה לבדיקת גסטרואנטרולוג לאחר הביקור אצל ד"ר רוזן (ר' עדותה עמ' 19).

ה.      ה.      ביום 17.3.97 נבדקה התובעת שוב אצל ד"ר רוזן והתלוננה על כאבי בטן. היא הופנתה לערוך בדיקת הליקובקטר (חיידק).

ו.        ו.        הרופא  מציין ברשומה הרפואית כי התובעת  ' לא רוצה לעשות ENDOSCOPY'. 

ז.       ז.       התובעת לא חלקה בעדותה על כך שסירבה לעשות את הבדיקה אם כך כתוב אך לא הייתה בטוחה בכך (עמ' 19, ש' 14-16). באשר לבדיקות ההליקובקטר, תוצאותיהן אבדו ככל הנראה לאחר שנערכו (עמ' 19, ש' 27 - עמ' 20, ש' 4).

ח.      ח.      לאחר מכן משך שלושה וחצי חודשים לא ביקרה התובעת אצל מי מהרופאים ולא התלוננה על דבר.

ט.      ט.      ביום 2.7.97 נבדקה התובעת אצל ד"ר רוזן עקב התלונות על כאבי בטן. היא ציינה כי תוצאות בדיקת ההליקובקטר אבדו לה. הרופא הורה לה להמשיך וליטול את כדורי הסימטג ונותר באבחנה כ מדובר בחשד לאולקוס.

י.        י.        ביום 12.8.97 ביקרה התובעת אצל ד"ר רוזן. היא קיבלה מרשם לתרופות וציינה בפניו כי עוד לא קיבלה את תוצאות בדיקת ההליקובקטר.

יא.   יא.   ביום 24.8.97  הגיעה התובעת לד"ר רוזן התלוננה על כאב חזק בצד ימין של החזה. נרשמו לה תרופות משככות כאבים.