החלטה
אני מורה על ביטול הקובלנה טרם מענה.
הקובלת הגישה נגד הנאשם ביום 22/03/10 קובלנה פלילית בשל עבירה לפי סעיף 6 חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 (להלן: "חוק איסור לשון הרע") ועבירת איומים לפי סעיף 192 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין").
הקובלת הועסקה כמנהלת מחלקה ואחות אחראית בבית אבות נווה שבא בלוד כשנתיים. הקובלנה הפלילית מוגשת כנגד הנאשם המשמש כמנכ"ל החברה בה הועסקה.
על פי הנטען בכתב הקובלנה מייחסת הקובלת לנאשם עבירות "איומים באופן של פגיעה בשם הטוב ובפרנסה, שקר, והדחת עדים והסתרת איום ברצח על הקובלת" (סעיף 2 לכתב הקובלנה). בשלהי כתב הקובלנה מסכמת הקובלת את האשמות בהאי לישנא:
"בסופו של יום הנאשם בין במישרין ובין בעקיפין באמצעות אי מניעת איומים גרם וסייע בפגיעה בשם הטוב ובפרנסה והוצאת לשון הרע ודיבה כנגד הקובלת פיטר אותה באופן חד צדדי כל זאת תוך חוסר תום לב ועיוות דין..."
בפרק העובדות טוענת הקובלת כדלקמן:
במהלך חודש אוקטובר 2009 התגלע סכסוך בין סונדוס בארגותי מטפלת במחלקתה של הקובלת (להלן: "סונדוס") לבין אחות אחרת במסגרתו קיבלה סונדוס "התקפת עצבים" כלשון הקובלת (סעיף 9 לכתב הקובלנה). הקובלת ניסתה לברר מה שורש המחלוקת אולם סונדוס נטשה את המקום. בהמשך לנסיבות המתוארות איימה סונדוס על הקובלת באומרה כי "תעלים את הקובלת והוסיפה כי למשימה זו אף תיעזר במשפחתה" (סעיף 10 לכתב הקובלנה). הקובלת הנסערת פנתה לממונים עליה: למנהלת עליזה - הנאשמת בקובלנה הפלילית 20750-03-10 (להלן: "הנאשמת") ולנאשם דנן על מנת שיטפלו בעניין. אולם "..להפתעתה כל המעורבים פעלו בדרך מעוררת חשד, והחלו למסמס העניין לחלוטין, לזלזל בעניין... הנאשם בהתנהגותו למעשה עשה כל אשר ביכולתו ואף מעבר לכך בכדי לא לטפל באירוע האיום על הקובלת ואם לא די בכך לפגוע בעבודתה..." (סעיפים 13,14 לכתב הקובלנה).
עוד מציינת הקובלת בכתב הקובלנה כי "מיד אחרי התלונה הראשונה במשטרה, החלה עליזה בתהליך של הדחת עדים ושקרים ו"לאיבוד זכרון" ברצוני להדגיש כי אין כל אפשרות שמישהו לא יזכור איום ברצח. דבר כזה לא שוכחים ובטח לא שלוש עובדות משמעותיות בסניף. זוהי בדיוק הקונספירציה של הנאשם והכפופים לו ששכנעו את סונדוס כי אין שום עדות נגדה היות וכולם יאמרו אני לא זוכרת ובכך למעשה ביצע הנאשם איום כלפי הקובלת ועבירה של לשון הרע והוצאת דיבה כנגדה" (סעיף 16 לכתב הקובלנה).
טענות הנאשם
טרם מענה העלה ב"כ הנאשם מספר טענות מקדמיות כמפורט בטיעוניו בדיון מיום 21/06/10 כדלקמן:
הטענה הראשונה מתייחסת לפגם בכתב האישום ולכך שאין כתב האישום מגלה עבירה וזאת בהתאם לסעיף 149 (3),(4) לחוק סדר הדין הפלילי, התשמ"ב – 1982 (להלן: "חוק סדר הדין הפלילי").
לטענת הנאשם העובדות בכתב הקובלנה אינן מגלות עבירה. לדבריו מסכת העובדות הנה סבוכה ומסורבלת העולה לכדי פגם בכתב האישום. לטענתו מסכת העובדות יכולה לכל היותר לשמש בהליך אזרחי אך אין בה עובדות הקושרות את הנאשם לעבירות המיוחסות לו. לצורך כך מפנה ב"כ הנאשם לשימוש הטרמינולוגי בכתב הקובלנה במילים "לכאורה", "חשש" ו"חשד" השזורות בה. עוד מדגיש הסנגור כי אין בשום מקום בכתב הקובלנה עובדות המתארות את עבירת לשון הרע והאיומים ולא כל שכן אין מתקיימים יסודות העבירה כמפורט בטיעוניו.
הטענה השניה היא של "הגנה מן הצדק" וזאת בהתאם להוראות סעיף 149(10) לחוק סדר הדין הפלילי.
לטענת הנאשם הקובלת נקטה במספר הליכים משפטיים מקבילים המלמדים על שימוש ציני בקובלנה עד כדי נגיסה. לטענתו מקבץ התביעות שהגישה הקובלת כמפורט בטיעוניו מלמדת על מטרתה האחת והיא להטריד ולגזול את משאביו של הנאשם.
בסיכומו של דבר עותר הנאשם באמצעות בא כוחו לביטול כתב האישום ובחיוב הקובלת בהוצאותיו.
טענות הקובלת
ב"כ הקובלת מבקש לדחות את הטענות הטרומיות של הנאשם בציינו כי ההליכים המשפטיים השונים בהם נקטה הקובלת אינם מלמדים כי הקובלת הנה תובעת סדרתית אלא "בבחורה שנלחמת על כבודה ומעבר לזה על בטחונה שלה ושל משפחתה" (עמ' 4 ש' 23,24 לפרוטוקול הדיון). עוד מחדד ב"כ הקובלת ומציין כי הקובלנה הוגשה בנסיבות בהן המשטרה לדידו לא פעלה כראוי ואף לא הפרקליטות אשר גיבתה את התנהלות המשטרה "השערורייתית" כלשונו (ראו שם ש' 15,16).
בטיעוניו מבקש ב"כ הקובלת לחזור ולהבהיר את רצף האירועים ומדבריו עולה כי האיום על חיי הקובלת התבצע ביום 07/10/09 במסגרת שיחת טלפון שהתקיימה בין המאיימת לבין דינה עובדת בית האבות. השיחה התרחשה עת הקובלת עומדת לצידה של עדינה. למחרת התקיימה פגישה בבית האבות אשר בה נכחו הקובלת, הנאשמת בתיק מקביל וסגניתה והמאיימת. במהלך השיחה הודתה המאיימת כי איימה כאמור והוסיפה "אז מה". למחרת אותה שיחה פנתה הקובלת בכתב לנאשם שבחר שלא להגיב ולא לפעול בעניין.
בהתנהלות זו מוצא ב"כ הקובלת משום ביסוס לעבירות המיוחסות בכתב הקובלנה. לטענתו משהיו ראיות לאיום לא היתה הצדקה להתעלמות ולזלזול שהופגן כלפי הקובלת ששימשה כמנהלת מוערכת עד אותה עת. בנוסף העובדה כי המעורבים לפתע "לא זכרו" את האיום וכי הנאשם והנאשמת בתיק המקביל פעלו כדי "למסמס" ולהכחיש את האירוע גורמת לקובלת להצטייר כשקרנית או הוזה ויש בכך משום פגיעה בשמה הטוב כמו גם פגיעה בפרנסתה.