רוחאנא נ' מדינת ישראל

החלטה

בתיק עתרה המבקשת ביום 6.11.12 להארכת מועד להישפט בגין דוח תנועה מיום 11.3.06.

המשיבה התנגדה לבקשה ובהחלטה מיום 19.11.12 ביקשתי קבלת פרטים ממשרד הרישוי ומהמרכז לגביית קנסות.

בהמשך ניסו הצדדים להגיע להסדר ומתן ההחלטה בתיק עוכב לשם השלמת הנסיון.

בסופו של דבר לא הצליחו הצדדים להגיע להסכמה וביום 21.5.13 השלימה המבקשת את בקשתה.

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים וחזרתי ועיינתי בחומר שבתיק, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות.

המבקש העלתה טענות רבות באשר להמצאת הדוח המקורי לידיה, אולם אין חולק כי הוא יודעת על הדוח מחודש נובמבר 2008 לכל המאוחר שאז קיבלה לידיה את דרישת התשלום מהמרכז לגביית קנסות.

עוד מתברר כי כבר ביום 4.4.07 נשלחה למבקשת, בדואר רשום, הודעת משרד הרישוי בדבר דרישה לביצוע קורס נהיגה נכונה עקב צבירת ניקוד בגין דוחות תנועה, לרבות הדוח דנן, והודעה נוספת בחודש אוגוסט 2009.

לא מצאתי בכל טיעוניה של המבקשת הסבר כלשהו לשיהוי הבלתי סביר בעיני בהגשת הבקשה, מאז שנת 2007 או לכל המאוחר שלהי 2008, ועד הגשת הבקשה דנן, כארבע שנים מאוחר יותר.

אינני מתעלם מכך שקיים תצהיר של אדם אשר מקבל לכאורה אחריות לעבירה, אולם בנסיבות דומות כבר קבע בית המשפט העליון כי:

"...אין המבקש מסביר באופן כלשהו מדוע איחר בהגשת בקשת ההסבה. נטען, כי על בתי המשפט היה להתמקד במהות ולא בפרוצדורה, ושעה שניכר כי אדם אחר נהג ברכב - וצורף תצהיר לתמיכה בכך - היה עליהם לפעול לשם "עשיית הצדק לנאשם ולחברה", ולהתעלם מהאיחור בהגשת הבקשה.

אין בידי להיעתר לבקשה, שהמרחק בינה ובין המבחנים שנקבעו בדין ובפסיקה למתן רשות ערעור - עצום ורב. סעיף 230 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), תשמ"ב-1982 נדרש לבקשת הישפטות באיחור, ומפנה לתנאי סעיף 229(ב), הלא המה שכנוע התביעה "שהבקשה לא הוגשה במועד בשל סיבות שלא היו תלויות במבקש ושמנעו ממנו להגישה במועד, והיא הוגשה מייד לאחר שהוסרה המניעה". ואכן, כפי שציין בית משפט השלום לתעבורה, וכפי ששב וציין בית המשפט המחוזי, על המבקש להסב דו"ח על שמו של זולתו באיחור כה ניכר, ליתן הסבר לפשר השיהוי. המבקש נמנע בשתי הערכאות להסביר מדוע איחר באופן כה ניכר בבקשתו להסבת הדו"ח, והסבר אינו בנמצא אף בבקשת רשות הערעור; גם לא הובאו "נימוקים מיוחדים אחרים" (סעיף 230). בקשת המבקש לזנוח את הפרוצדורה ולהתמקד במהות, שובת לב ככל שתהא, אין בה כל ממש, שכן אם תתקבל טענתו, משמעות הדבר שלא יהיה לכך סוף, ובקשות הסבה יוכלו להיות מוגשות ללא תלות בזמן ביצוע העבירה. אין להלום דבר זה, ולא זו היתה כוונת המחוקק ביצירת האפשרות של עבירות ברירת משפט".

רע"פ 9580/11 אייל יוסף נ' מדינת ישראל.

באופן דומה דחה בית המשפט העליון בקשתו של מי שהתעכב כשנה בהגשת בקשתו, וזאת על אף שקיימת הייתה הודאת אחיו בביצוע העבירה – רע"פ 191/12 ציון דהמאן נ' מדינת ישראל.

במקרה דנן לא מצאתי הסבר מספק להשתהותה של המבקשת, אשר פנתה במכתבים למשטרה ולמרכז הגבייה כבר לפני ארבע שנים, אך לא המשיכה בהליך, ולא הגישה את הבקשה דנן אלא בחלוף ארבע שנים כאמור. יתרה מכך, המבקשת הייתה מיוצגת בפניותיה למשטרה, שנעשו באמצעות עו"ד נג'אר, ואשר האחרונה שבהן הייתה ככל הנראה עוד בשנת 2009.

אשר על כן, אני דוחה את הבקשה.

ניתנה היום, כ"ה סיון תשע"ג, 03 יוני 2013.