רוזנברג נ' עיריית באר שבע

פסק דין

ביום 14.1.2010 נפלה התובעת, תושבת שכונה ד' בעיר באר-שבע, על מדרכה עשויה בלטות המובילה לביתה, ונחבלה בידיה ובברכיה, עד כי הוגבלה בתנועותיה למשך זמן.

התובעת הגישה תביעה כנגד עיריית באר-שבע [להלן: "העירייה"], על סך 30,000 ₪, ובתביעתה טענה כי העירייה גרמה לנזקיה כיוון שלא דאגה לתקן את המדרכה הלקויה, שהיתה עשויה בלטות בטון בגודל 45X45. לטענתה, הנחת הבלטות והתיקונים שבוצעו במדרכה על ידי העירייה, בוצעו באופן כה לקוי עד כי נוצרו מרווחים בין הבלטות והיא נתקעה בעקבה באחד המרווחים וכתוצאה מכך נפלה.

לשיטתה של התובעת, העירייה אחראית לתחזוקת המדרכה ולנזקיה שנגרמו, כאמור, עקב תחזוקה לקויה.

העירייה, מנגד, טענה כי אין היא חבה בתחזוקת המדרכה האמורה, שכן מדובר בשטח פרטי לחלוטין, אשר תחזוקתו באחריות נציגות הבית המשותף. העירייה הודתה כי בעבר נענתה לבקשת הדיירים, ולפנים משורת הדין ולמרות שאין זה מתפקידה, שיפצה קלות את השביל המוביל לבניין הדירות ואכן הניחה בלטות על מצע ראוי.

עוד טענה העירייה כי חלוקת תקציבי הפיתוח והאחזקה הינם בשים לב לסדרי העדיפויות וכי לא רק שהיא מטפלת בפניות המופנות אליה אלא אף נוקטת בפעולות יזומות לאיתור וטיפול במפגעים ברחבי העיר.

לטענת העירייה, התובעת היא שאשמה בנפילתה ובנזקיה. באשר לנזק, הכחישה העירייה היקפו וטענה שלא צורפה כל חוות דעת רפואית לתמוך את חומרת הפגיעה והיקפה.

העובדות שהתבררו במהלך ההליך:

התברר, כי אכן מדובר בשטח פרטי ולמצער, לא הצליחה התובעת להוכיח כי מדובר בשטח ציבורי הנמצא באחריותה של העירייה. לטענת התובעת, מעולם לא אמרה העירייה לתושבים כי מדובר בשטח פרטי, וכי עמדה על כך לראשונה לאחר פציעתה.

עוד התברר, כי לפני כ- 13 שנים, כאשר כלל לא היתה מדרכה כלשהי, והדיירים נאלצו ללכת בבוץ, פנתה התובעת לעירייה וביקשה שהעירייה תעשה שביל להולכי הרגל. אז שלחה העירייה עובדים מטעמה ואלה הניחו את שביל הבלטות בגודל של 45X45. התובעת אישרה כי בעבר החלו הבלטות לזוז ממקומן וכי השכנים ביצעו תיקונים בעצמם, ובלשונה:

"כשגשמים ירדו היה פער בין הבלטות, היינו השכנים מזיזים את זה והסתדרנו השכנים. כשאנשים התחילו לפעול וביקשנו שיתקנו את השבילים אמרו לנו בעירייה שזה פרטי. אחרי שנפלתי הצגתי לעירייה תמונות של המקום לפני שתיקנו ואחרי שתיקנו כשאמרתי להם שנפצעתי הגיעו אחרי כמה ימים ותיקנו את השביל."

העירייה אישרה כי תיקנה את השביל אך טענה כי התיקון לא בוצע כלל במקום הנפילה. אציין, כי גם התובעת אישרה זאת. מהתמונות שהוצגו לי אני למד כי אכן ברבות השנים נשברו חלק מהבלטות ואף זזו ממקומן, אולם במקום הספציפי בו אירעה הנפילה לא זיהיתי ליקויים משמעותיים בשביל הבלטות, למעט אכן מרווחים רגילים בין הבלטות. איני קובע כי המדרכה היא מדרכה ראויה אולם הליקויים עצמם בבלטות לא היו במקום בו התרחשה הנפילה.

עוד אישרה העירייה כי לעיתים היא מבצעת תיקונים גם בשטחים פרטיים על מנת לעזור לתושבים. במקרה דנן, נטען כי ביום 12.1.10 היה דיווח של קבלן על מדרכה שבורה שקועה ובלטות שנגנבו והעירייה ביצעה תיקון ביום 14.1.2010 [כאמור – לא במקום הנפילה].

התובעת אישרה בבית המשפט כי הכירה היטב את המדרכה ואת הליקויים הנטענים בה, וכי פנתה מספר פעמים קודם לאירוע. כשנשאלה מדוע לא הלכה בצד, למרות שלא היה בוץ או גשם באותו יום, השיבה התובעת כי –

"היה לי אירוע באותו היום וחזרתי מהמספרה והייתי עם עקבים, רצתי אך לא ממש ריצה, אלא הליכה מהירה והעקב נכנס בין החריצים של הבלטות. זה היה ב- 14.1.10."

נציג העירייה טען בדיון כי קיימת דילמה בעירייה, שכן מחד אין העירייה חייבת להיכנס ולבצע עבודות בשטחים פרטיים, אך מאידך היא מבקשת לסייע לתושבים ולא יתכן שהדבר יהיה לה לרועץ.

הדיון:

על מנת לבסס אחריות בנזיקין, מכוח רשלנותה הנטענת של העירייה, יש להוכיח קיומה של חובת זהירות של העירייה, כלפי התובעת, הן חובת זהירות מושגית והן חובת זהירות קונקרטית.

אין חולק כי העירייה נושאת באחריות לתקינותם של השטחים הציבוריים ברחבי העיר, ובכלל זה מתקנים, כבישים ומדרכות, ועל העירייה לנקוט באמצעים הסבירים והראויים להבטיח תקינותם של המתקנים והדרכים שבשטחים הציבוריים שבתחומי אחריותה.

ואולם, כפי שהדגשתי, חובת הזהירות המושגית בהקשר זה הינה ביחס לשטחים הציבוריים. לא הוכח לי כי המדרכה בה נפלה התובעת הינה בשטח ציבורי. נהפוך הוא – הנתבעת הסכימה כי מדובר בשטח פרטי, אם כי לטענתה לא היתה מודעת לכך שמדובר בשטח פרטי.