פסק-דין
1.לפני תביעה כספית-נזיקית על סך 9,406 ₪ אשר במסגרתה מבקש התובע לחייב את הנתבעות בנזקים שנגרמו לרכבו ביום 21.3.13 כתוצאה ממפגע בכביש שנגרם בעטיין של עבודת חפירה רוחבית שבוצעה בכביש המצוי ברחוב מנחם בן-סרוק בירושלים.
2.התובע הינו בעל כלי רכב מסוג וולוו מ.ר 11-757-63. הנתבעת 1 הינה תאגיד עירוני עצמאי שהינו בבעלות מלאה של עיריית ירושלים והפועל מכוח חוק תאגידי מים וביוב, התשס"א-2001. הנתבעת 2 הינה חברה קבלנית שביצעה עבודות עבור הנתבעת 1.
3.אליבא דגירסת התובע, כעולה מכתב התביעה, ביום 21.3.13 בשעה 22:00 או בסמוך לכך, עת נסע התובע ברכבו ברחוב בן סרוק בירושלים, חש חבטה בחלקו התחתון של רכבו (להלן: "התאונה"). לאחר עצירת הרכב, הבחין התובע, כי בוצעה חפירה לרוחב הכביש. בהמשך, הבחין התובע בנזילת שמן מחלקו התחתון של רכבו. התובע מציין, כי לא מצא במקום שלטי אזהרה המתריעים על המפגע בכביש. למחרת, הזמין התובע רכב גרר. התובע צירף אישור גרירה באמצעות "שגריר". הרכב הובל מבית התובע למוסך "דוידוב" בשכונת תלפיות. כן הגיע למוסך שמאי רכב מוסמך ממשרדו של השמאי יובל עופר, לשם בדיקת הנזקים ועריכת חוות דעת. חוות הדעת מצביעה על נזקים שנגרמו לאגן השמן של רכב התובע. לאחר תיקון הנזק, פנה התובע, באמצעות החברה המבטחת את רכבו, לעיריית ירושלים בדרישת החזר כספי בגין הנזקים אשר נגרמו לרכב. העירייה העבירה את דרישת התובע לנתבע 1, שכן, זו האחרונה, הייתה האמונה על ביצוע החפירה ברחוב הנדון. התובע צירף לכתב תביעתו את תגובת עיריית ירושלים, לפיה, עבודות החפירה במקום התאונה בוצעו כאמור ע"י תאגיד המים העירוני- הגיחון או מי מטעמו, וזה האחרון הפנה את התובע לקבלן אשר ביצע את עבודת החפירה עבור חברת הגיחון, היא הנתבעת 2.
4.אליבא דגירסת הנתבעות, כעולה מכתב ההגנה, יש לדחות את התביעה שכן לשיטתן, התובע מנסה "להלביש" נזק תאונתי אשר ארע לו במקום אחר, וכי הנזק הנטען לא ארע בשל אותן עבודות בכביש. עוד ובנוסף, טוענות הנתבעות, כי אילו התובע היה ניזוק כפי שטען, הרי לא הייתה באפשרותו לנסוע לביתו ממקום האירוע הנטען. הנתבעות מציינות, כי מרחק הנסיעה ממקום האירוע הנטען ועד לבית התובע, הינו כ- 2 קילומטרים. לטענתן, ובהסתמך על תמונות הנזק, הרכב לא יכול היה להגיע למחוז חפצו שכן, בשים לב לנזק הנטען בדמות חור גדול שנפער בתחתית אגן השמן הרי שצפוי היה ששמן המנוע היה אוזל במהירות ובכך הייתה נמנעת נסיעתו של התובע לביתו. כן נטען, כי היה והנזק הנטען אכן קרה, הרי שהמנוע היה "נתפס" ובכל מקרה הדבר היה מונע את המשך נסיעתו של התובע ברכב הניזוק. עוד טוענות הנתבעות, כי אף בחוות דעת השמאי מטעם התובע, לא נמצא קשר כלשהו בין האירוע הנטען ובין הנזק אשר נמצא ברכב התובע. הנתבעות צירפו לכתב הגנתן חוות דעת שמאי מטעמם –מר שוהם עזרא אשר מגיע בחוות דעתו למסקנה, כי הנזק הנטען לא יכול היה להיגרם בשל אותו מפגע בכביש הנדון. עוד מציינות הנתבעות, כי עומק החפירה בכביש הינו 6 ס"מ, בעוד גובה אגן השמן של רכב התובע הינו 30 ס"מ מעל הקרקע, ולפיכך, לשיטתן, הנזק הנטען לא יכול היה להיגרם מאותה חפירה בכביש. כן טוענות הנתבעות, כי לא נמצאה הצדקה להחלפת אגן השמן באגן חדש וכי ניתן היה למצוא אגן משומש ולפיכך, הגם שטענת התובע מוכחשת, הרי שהנזק הנטען הינו בגובה מחירו של אגן שמן משומש. עוד מוסיפות הנתבעות, כי היה על התובע לאפשר לנתבעות לבדוק את הרכב בזמן אמת, וכי התובע לא פעל בכדי להקטין את נזקיו, ופנייתו לעיריית ירושלים כמו גם לנתבעות, נעשתה רק כעבור חודש ימים מיום קרות האירוע ובכך סיכל את יכולת הנתבעות לבחון את טענת התובע כמו גם מתן אפשרות להקטנת נזקיו.
5. בדיון שהתקיים בפני במעמד הצדדים ביום 17.2.2014 חזרו הצדדים על עיקרי טיעוניהם. התובע ציין, כי הבחין בכתם שמן לאחר החזרה לביתו, ומשחשש להמשך נסיעה, הזמין גרר ובמוסך ציינו בפניו את עובדת הנזק אשר נגרם לאגן השמן. כן טוען התובע, כי המרחק בין הרחוב נשוא הארוע לבין ביתו אינו עולה על כחצי קילומטר, ולא 2 ק"מ, כטענת הנתבעות. בחקירה נגדית נשאל התובע, בין היתר, באשר לעובדת ציון הנזק ע"י השמאי, אך לא על מקורו. בהמשך, העיד נציג הנתבעות אשר אישר, כי כתוצאה מאירוע פיצוץ מים ברחוב בן-סרוק, נקרא איגוד המים "הגיחון" לתקן את התקלה. החפירה כוסתה במצעים, וכי ריבוד אספלט אמור להתבצע לאחר 3 ימים. האירוע הנטען, ארע יומיים לאחר ביצוע החפירה ובטרם ריבוד האספלט. נציג הנתבעות שב וטען, כי אגן השמן הינו בגובה 30 ס"מ מהקרקע, וכי עומק התעלה אינו 30 ס"מ.
דיון והכרעה:
6.לאחר שעיינתי בכתבי התביעה וההגנה, ולאחר שהתרשמתי מעדות הצדדים ובחנתי הראיות שהוצגו בפני, הנני מעדיף גירסת התובע על פני גירסת הנתבעות. להלן נימוקיי: המסגרת הנורמטיבית: לפי סעיף 235(3) לפקודת העיריות [נוסח חדש] ולפי סעיף 249 לפקודה זו, וכן ראה גם פסק דינו של כב' השופט ברק (כתוארו אז) בע"א 862/80 עיריית חדרה נ' אהרון זוהר ו- 4 אח' והפנייתו אל ע"א 176/59 פד"י טז 301 שבו קבע מ"מ הנשיא אגרנט באופן מפורש, כי פקודת העיריות מטילה על עיריה את התפקיד לתקן את הדרכים הציבוריות וכי מדובר בתפקיד עיקרי והכרחי: "...נוכח אפיו של התפקיד האמור, מחייב ההגיון לקבוע כי מקום שקיימים שקע, בור או פגם אחר בכביש הציבורי שבתחומי העיריה אשר מהווים סכנה למשתמשים בו, תהא העיריה חייבת כלפיהם לנקוט אמצעי זהירות סבירים". לעניין זה, יפים דברי כב' השופטת כאמלה ג'דעון, (ת"א 12031-01-09 בוהדנה ואח' נ' עירית חיפה ואח'), בקובעה : כי "אין צורך להכביר במילים אודות אחריותה של נתבעת מס' 1 עירית חיפה, לתחזוקה תקינה של השטחים הנמצאים בתחום שיפוטה ומניעת קיום מפגעים בהם, וכן על חובתה של נתבעת מס' 2 לבצע את עבודות התשתית בצורה זהירה ובטוחה, ובין היתר, לנקוט באמצעי הזהירות הנדרשים על מנת למנוע קיומם של מפגעים כאמור ו/או להתריע מפני הסכנות הטמונות בהן".
7.מן הכלל אל הפרט. במקרה דנן נטלו הנתבעות את האחריות לעבודות שבוצעו ומשכך, ככל הנראה, התובע בחר שלא לצרף לתביעתו אף את עיריית ירושלים. ברי, כי המסגרת הנורמטיבית חלה אף על שלוחי העירייה והפועלים מטעמה כגון תאגיד המים והקבלן המבצע. לגופן של טענות שבעובדה, הנני נותן אימון מלא בעדותו של התובע. עדותו נמצאה עקבית ומהימנה. התובע הציג אסמכתאות כגון תמונות ברורות ממקום התאונה המשקפות את המציאות לאשורה, המוצאת את ביטויה במפגע ברור בדמות שקע שנפער בכביש הסלול בעטיין של העבודות, וכל שכן, כאשר מדובר בנסיעה לילית, הרי שללא הצבת תמרורי אזהרה במקום לא ניתן לצפות אף מנהג סביר להבחין במפגע מבעוד מועד, זאת, הגם ולא נעלמה מעיני העובדה, כי התובע גר בקרבת מקום מסויימת.
זאת ועוד: הנתבעות לא סתרו את טענת התובע באשר להיעדר תימרור או שילוט המתריע בפני המפגע. הלכה פסוקה היא, כי על הרשות המקומית, ובמקרה דנן: על מי מטעמה, מוטלת חובת זהירות מושגית וקונקרטית ומוטלת עליה חובה לטפל במפגעי בטיחות שיש בדרכים הנמצאות בטיפולה ואחזקתה.
8.אומנם, שני הצדדים לא הציגו ראיות מוצקות באשר למידת השקיעה בכביש במקום התאונה שנגרמה כאמור כתוצאה מביצוע העבודות. עם זאת, ניכר מהתמונות שהוצגו בפני, כי במקומות מסויימים לאורך הכביש קיימת שקיעה משמעותית, כזו, העלולה לגרום לתאונה. כמו כן, בתמיכה לטענותיו, צירף התובע אף חוות דעת שמאי רכב מקצועי שהגיע למסקנה דומה. יוצא איפוא, כי על הרשות המקומית ו/או מי מטעמה, חלה חובת זהירות מושגית וקונקרטית וכי עליה היה לצפות לקרות נזקים אפשריים למשתמשי הדרך בעת שקיים פער גבהים בכביש ולדאוג לצימצומו ולהצבת תימרור ושילוט מתאים. לא מצאתי כל הוכחה לדברי נציג הנתבעות באשר לאותם "מצעים". כל שניתן לראות מהתמונות אותן צירף התובע, הינה חפירה עם הפרשי גובה בין ריבוד האספלט לבין גובה אדמת מילוי. במקרה דנן, לא הרימו הנתבעות את נטל ההוכחה בדבר נקיטת האמצעים הנאותים למניעת פגיעה במשתמשי הדרך.
9.באשר לבחינת חוות דעת השמאים שהוגשו על ידי הצדדים, לאחר שמיעת עדותם ובחינת הממצאים אליהם הגיעו הנני מעדיף את עדותו של השמאי בני תמר מטעם התובע על פני עדותו של השמאי עזרא שוהם מטעם הנתבעים הן באשר לגובה אגן השמן ממפלס הכביש והן אשר להערכת הנזקים. יצויין, כי שני השמאים העידו כי לא היו במקום האירוע ולא ערכו בדיקה באשר לגובה השקע שנפער בכביש. עם זאת, שני השמאים אישרו בעדותם כי במקרה של נזק מסוג זה רכב יכול להמשיך ולנסוע מספר דקות ולעבור כברת דרך מסויימת, עדות העשוייה להסביר את המשך נסיעתו של התובע עד לביתו המצוי במרחק של 1.8 ק"מ מיד בסמוך לאחר קרות התאונה הנטענת. באשר לגובה האגן הנני מקבל את עדותו של שמאי התובע כסבירה יותר זאת נוכח העובדה, כי מדידתו הינה מדוייקת יותר שכן, ברי כי גובה החלק התחתון של הרכב בו מצוי אף אגן השמן הינו נמוך יותר כאשר הרכב עומד עם ארבעת גלגליו על גבי הקרקע מאשר על גבי מנוף. כמו כן, יש להוסיף ולקחת בחשבון ירידה נוספת של הגובה שנגרם כתוצאה מבולמי הזעזועים המצויים ברכב. כאשר נתונים אלה, לא נלקחו בחשבון באופן ראוי בחוות דעתו של השמאי מטעם הנתבעים.
10.סוף דבר: הנתבעות ישלמו לתובע סך של 9,406 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 15.3.13 ועד למועד התשלום בפועל. כמו כן, הנתבעות תישאנה בהוצאות משפט בסך 900 ₪.
המזכירות תדאג לשלוח העתק מפסק הדין לצדדים בדואר רשום.
בקשת רשות ערעור לבית משפט מחוזי בתוך 15 יום.
ניתן היום, ט' ניסן תשע"ד, 09 אפריל 2014, בהעדר הצדדים.