החלטה
1.ביום כח טבת תשע"ב (23.1.12) ניתן על ידי פסק דין בתיק זה, שפרק הסיכום שבו קובע כדלקמן:
"152. אני נענה לבקשת התובעים בסעיף א לכתב התביעה ומצהיר, כי גגות הבניינים הקיימים במתחם הינם רכוש משותף לכל דבר ועניין ושייכים לכלל רוכשי הזכויות במתחם, ובכללם התובעים.
153. פועל יוצא מכך הוא, כי אני מורה לרשום את הגגות כאמור לעיל אצל כל רשות, וזאת בכפוף להערת המינהל – נתבע 4 - כמפורט בפיסקה 23 לעיל.
154. אני דוחה את סעיף ב לכתב התביעה ואינני נותן צו מניעה כמבוקש. כמו כן אינני מצהיר, כמבוקש, בהמשך לסעיף ב לכתב התביעה, כי הסכמה שניתנה לבנייה היא בטלה ומבוטלת; נהפוך הוא, הוראות סעיף 13ג לחוזי המכר – ככל שמדובר בהגדלת אחוזי הבנייה ותוספת בנייה על המגרש ו/או על הבניין, הן הוראות תקפות, על פי התנאים הכלולים בסעיף 13ג הנ"ל, וזאת בכפוף לאמור לעיל ביחס ליישום העקרונות של פסק דין בפרשת עיזבון קליין על נסיבות תיק זה.
155. אין בדחיית הבקשה לצו מניעה קבוע, כדי לגרוע מזכויותיו של הרב סופר (תובע 25), כאמור בפיסקה 151 לעיל.
156. אין באמור בפסק דין זה, כדי להביע כל עמדה ביחס לתב"ע המתוכננת, ולזכויות הקשורות והכרוכות בה. עניינים אלה יידונו ויוכרעו על ידי הגופים התכנוניים המוסמכים, וכל צד שרואה עצמו נפגע, יפעל על פי הדין, לרבות פנייה לבית המשפט לעניינים מינהליים.
לכן, גם מטעם זה, אין זה מן הראוי כי אתייחס במפורט לנושאים אלה.
157. ממילא, סוגיית הבנייה, אין מקומה עתה. על כן, אינני קובע בעניין זה כל הוראה אופרטיבית, ובמיוחד, כאשר אין זה חלק מהעתירות המפורטות בכתב התביעה".
2.ביום 5.2.12 הגיש ב"כ הנתבעים 1-3, עו"ד בנימין שור, בקשה לרישום הערה, שנוסחה הוא זה: "לגבי אחוזי הבנייה ותוספת בנייה קיים פסק דין בת.א. 6094/04 של בית המשפט המחוזי בירושלים".
לדעתו, מוסמך בית משפט להורות על רישום הערה זו, מכוח סעיף 130 לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969, אשר קובע כי "בית המשפט רשאי, בכל הליך שלפניו בענין זכות במקרקעין,להורות על רישום הערה כפי שיקבע".
עו"ד שור מסביר, כי משמעות פסק הדין, ככל שהדבר עולה מפיסקה 154 של פסק הדין, מחייב את רישום ההערה האמורה, וזאת, כלשונו, "כדי למנוע טעויות ומתן מכשול בפני עיוור... זאת כדי למנוע 'תאונה משפטית' שבה צד שלישי תם לב יקנה זכויות במקרקעין כשהוא מודע להצהרה שבסעיף 152 ואינו מודע לזו שבסעיף 154, וימצא עצמו בסכסוך שאותו חובה למנוע מראש" (סעיף 3 לבקשה; ההדגשות במקור).
3.ב"כ הנתבעים מוסיף וטוען, כי רישום הערה זו המבוקשת על ידו (כנראה, בנוסף לרישום הערה מכוח פיסקה 152 של פסק הדין), "אינו יכול לפגוע בתובעים, שכן ממילא אין לחשוד בהם שיש להם כוונה למכור זכויות לצדדים שלישיים, בלי למסור להם דברים כהווייתם. כך או כך, ודאי שאין להם זכות לעשות דבר כזה" (סעיף 6 לבקשה; ההדגשות במקור).
4.ב"כ התובעים, עורכי הדין מרים היילברון ואילן הקר, מתנגדים לבקשה מכמה טעמים: פסק הדין לא הפך לחלוט; אין בהילות ברישום, שכן מזה 30 שנה המצב הנוכחי הוא של העדר רישום בטאבו; אחוזי בניה אינם זכויות במקרקעין, ולכן לא ניתן לרושמם במסגרת סעיף 130 לחוק המקרקעין; ההערה אינה נכונה כלפי התובע סופר או דיירים נוספים שבחוזיהם נעדר הסעיף אודות אחוזי הבניה.
בנוסף לכך, נטען על ידי התובעים, אם כי בלשון "נדמה", כי בית המשפט סיים את מלאכתו, ולכן. אינו יכול לדון בבקשה של הנתבעים למתן ההערה האמורה, במסגרת "בקשה למתן הוראות", שכן, לטענת התובעים, הבקשה הינה "למעשה, ניסיון לשנות פסק דין בדרך לא דרך" (סעיף 8 לתגובת הנתבעים מיום 16.2.12).
5.לאחר ששקלתי טענות הצדדים, נראית לי, בעיקרה, טענתו הבסיסית של ב"כ הנתבעים, בכפוף לקבלת אחת מטענות התובעים.
6.אשר לטענות הדיוניות של הנתבעים, כי פסק הדין לא חלוט, וכי עברו 30 שנה וטרם בוצע רישום, אני סבור כי הערה שבה מוזכר פסק דין עם תאריכו, מהווה הודעה לציבור על פסק הדין. אם פסק הדין ישתנה בערעור, תירשם הערה אחרת במקומה. ברם, לא ברור אם בכלל יוגש ערעור על ידי מי מן הצדדים. לכן, מבחינה משפטית, פסק דיני משקף את המצב המשפטי הקיים היום.
מקובל עלי הנימוק של ב"כ הנתבעים, כי יש חובה לכלול בהערה את הנתונים המעודכנים העולים מפסק דיני, למניעת "תאונה משפטית", כמאמר הפסוק: "לֹא תְקַלֵּל חֵרֵשׁ וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹקֶיךָ אֲנִי ה' " (ספר ויקרא, פרק יט, פסוק יד).
7.גם הנימוק הדיוני, כאילו סיימתי את מלאכתי, אינו מקובל עלי, שכן רישום הערה מכוח פסק הדין הוא המשך תפקידי כשופט, באותו תיק.