פסק דין
בפני בקשה למתן פסק דין הצהרתי הקובע כי כל המטלטלין בביתו של המבקש, ברח' המרגנית 6 ברעננה, שייכים לו ולרעייתו בלבד, ולא לחברה שהיתה בניהולו – המשיבה 1 (להלן: החברה).
הרקע לבקשה הוא הליכי הוצל"פ שמנהלת המשיבה 2 (להלן: המשיבה) כנגד החברה, למימוש פסק דין שניתן לטובתה בבית הדין לעבודה בשנת 2010. במסגרת הליכים אלה, הטילה המשיבה עיקול על המטלטלין, באשר לטענתה גם ביתם של המבקש ורעייתו מהווה אחת מכתובותיה של החברה.
המבקש נחקר על תצהירו וכן הוצגו מסמכים שונים ע"י הצדדים, לרבות פסק הדין של ביה"ד לעבודה (ע"ב 4109/06). בפסק הדין נקבע כי למשיבה מגיעים כספים בסך כ-500,000 ₪, מהחברה כעמלות מכירה, בהתאם להסכם העבודה שביניהן, בצירוף הוצאות משפט. התביעה האישית שהגישה המשיבה כנגד המבקש לגבי עמלות אלה וזכויות סוציאליות נוספות, נדחתה לאחר שנקבע כי המשיבה הועסקה ע"י החברה ולא ע"י המבקש אישית, וכי אין לייחס לו, כדירקטור בחברה, את חיובי החברה.
מהתצהיר, החקירה הנגדית והמסמכים שהוצגו, לרבות פסק הדין של ביה"ד לעבודה, עולות העובדות הבאות:
החברה היתה נציגתה בישראל של חברה אמריקאית בשם "אינטרוול", ועסקה בשיווק יחידות נופש.
המשיבה נשכרה לעבודה בחברה כמנהלת יחידת השיווק/המכירות.
החברה החזיקה משרדים רחבי שטח בכתובת התעשיה 7 רעננה (הוצגו תצלומים וחוו"ד שמאי), שם הועסקו כ-15 עובדות. המשיבה עבדה בחברה במשך כשנה.
החברה נמצאת בהליכי פירוק, שננקטו ע"י המשיבה עקב החוב הכספי הנובע מפסה"ד של ביה"ד לעבודה, והינה חדלת פרעון.
המבקש ורעייתו מתגוררים בבית פרטי בכתובת המרגנית 6 רעננה, והוצגו היתר הבניה ואישור תשלום ההיוון נרשמו על שמם.
עיקר חקירת המבקש נסבה על מספרי הטלפון שהיו רשומים על שם החברה, ואשר אחד או יותר מהם מצויים בבית המבקש ורעייתו. המבקש הסביר, כי קוי טלפון אחדים בביתו נרשמו על שם החברה מאחר ששימשו לשיחות יוצאות לארה"ב בשעות הערב והלילה, שהינן שעות עבודה בארה"ב, וכדי שאפשר יהיה לזקוף את הוצאות קוי הטלפון הנ"ל, בשיחות היוצאות, על שם החברה ולא להטילן על המבקש ורעייתו. לצורך כך, נרשמה כתובת החברה, ביחס לאותו קו טלפון, בבית המבקש, וזאת בנוסף לכתובת משרדי החברה. גרסת המבקש בעניין זה היתה סבירה והגיונית.
המבקש שלל כל פעילות עסקית אחרת ו/או העסקת עובדים ו/או החזקת ציוד של החברה בביתו, וגרסתו לא נסתרה.
המבקש אישר כי לעתים היה עורך לעובדי החברה קבלות פנים בביתו הפרטי, ואולם ברי כי אין בפעילות אירוח זו, שנועדה להעמקת הקשרים האישיים ולגיבוש חברתי בין העובדים ובינם להנהלה, כדי לקבוע שהבית ומטלטליו היו בגדר נכסי החברה.
המשיבה, שכאמור לעיל היתה עובדת החברה, ובתפקיד בכיר, משך כשנה, לא הרימה את הנטל לסתור את גרסת המבקש ולהראות – בין בעדותה שלה ובין ע"י זימונם לעדות של עובדי החברה האחרים, כי בביתם של המבקש ורעייתו התנהלה פעילות עסקית של החברה, מעבר לשיחות טלפון בשעות הערב, שכאמור הינן כורח המציאות נוכח הפרשי השעות. יודגש, כי המשיבה ביקרה בבית המבקש מספר פעמים במסגרת אותם אירועים חברתיים, ואם היתה בבית פעילות עסקית ו/או משרדים, ציוד ומחשבים של החברה, או שהועסקו שם עובדים של החברה, הדבר בוודאי לא היה נעלם מעיניה ומידיעתה.
בנסיבות אלה, המשיבה לא העלתה עובדות שיש בהן לסתור את גרסת המבקש, לפיה הבית הינו על מטלטליו הינם רכושם הפרטי שלו ושל רעייתו, ולא היה עירוב נכסים בינו לבין החברה.
לפיכך אני מקבלת את הבקשה ונותנת פסק דין הצהרתי כמבוקש.
הליכי ההוצל"פ כנגד המטלטלין שבכתובת המבקש יבוטלו.
בנסיבות המתוארות לעיל, בהן המשיבה, כעובדת החברה, אוחזת בפסק דין על סכום גבוה ואינה מצליחה לממשו חרף נקיטת הליכים משפטיים רבים על ידה, איני מחייבת את המשיבה בהוצאות.
ניתנה היום, ה' תשרי תשע"ד, 09 ספטמבר 2013, בהעדר הצדדים.