רדיונוב נ' רשת בטחון בע"מ ואח'

פסק דין

רקע

מונחת לפניי תביעתו של מר רדיונוב איגור, יליד 1974 (להלן:"התובע") לפיצוי בשל נזקי גוף שנגרמו לו בעת עבודתו. התובע עבד כמאבטח בחברת רשת ביטחון בע"מ (להלן:"הנתבעת 1"). הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ (להלן:"הנתבעת 2" או יחד עם נתבעת 1 "הנתבעות") היא חברת הביטוח אשר ביטחה את הנתבעת 1. התובע הוצב ביום 13.05.98 ע"י הנתבעת 1 לעבוד באתר בנייה של קניון הידוע כיום בשם קניון-עד-הלום שבאשדוד (ולהלן:"האתר") נסיבות התרחשות המקרה חלוקות בין הצדדים ואדון בהם להלן.

כתב התביעה בתיק זה הוגש ביום 11.05.05. ביום 19.12.05 אישרה כב' הרשמת א' עפרון את הבקשה בהסכמה לתיקון כתב התביעה. לאחר מכן התקיימו הליכים מקדמיים, קדמי משפט ומינוי מומחים מבלי שהוגש כתב תביעה מתוקן. בהחלטת כב' השופטת מ' שריר מיום 08.04.08 ניתנה אורכה נוספת של מועד הגשת כתב התביעה המתוקן אך הובהר כי מדובר באורכה אחרונה בהחלט. בפסק דינה של הש' שריר מיום 29.04.08 בו נמחקה התובענה מחוסר מעש, נכתב כי לא יעלה על הדעת שכשבציבור מנשבות רוחות המאשימות את בתי המשפט בסחבת, לא ניתן יהיה לקדם את תביעה שהוגשה ב-2005 בשל מחדלי התובע.

עם זאת, ביום 19.05.08 קיבלה הש' שריר את בקשת התביעה לביטול פסק הדין וזאת על מנת שלא לחסום דרכו של תובע מלקבל את יומו בבית המשפט.

לאחר שהגישו הצדדים תחשיבי נזק מטעמם הציעה להם הש' שריר להגיע להסדר פשרה על פי הסיכויים והסיכונים שהשתקפו בעיני בית המשפט. בקדם משפט שהתקיים ביום 30.09.09 ביקשו ב"כ הצדדים שהות לשקול את הצעת בית המשפט. אולם ב"כ הצדדים לא השכילו להגיע להסדר וב"כ התובעת פנתה בבקשה למינוי מומחה רפואי נוסף. ב"כ הנתבעת התנגדה לבקשה זו. בהחלטת הש' שריר מיום 07.01.10 נדחתה הבקשה למינויו של מומחה רפואי נוסף והתיק נקבע להוכחות.

משפרשה כב' השופטת שריר לגימלאות, התיק עבר לטיפולי. בישיבת ההוכחות התקיימה בפניי ביום 01.06.10 העיד התובע. בסיום הישיבה נעתרתי לבקשת ב"כ הצדדים על הגשת סיכומים בכתב והוריתי כי התביעה תגיש סיכומיה עד ליום 15.08.10 והנתבעת עד 01.10.10. התיק נקבע לתזכורת פנימית להכנת פסק הדין ליום 05.10.10.

ביום 08.11.10 וכשלושה חודשים לאחר המועד הנקוב, הוגשה בקשה מטעם ב"כ התובע לפיה דרושה לה אורכה של 14 יום להגשת הסיכומים בשל עומס. בהחלטתי מיום 11.11.10 ביקשתי את תגובת הצד שכנגד אולם זו לא נתקבלה, סיכומי התביעה הוגשו בסופו של יום מבלי שניתנה החלטה על בקשת הארכה ביום 09.06.11 וסיכומי הנתבעות ביום 10.07.11. משסיכומי התביעה הוגשו כ-10 חודשים (!!!) לאחר המועד עליו הוריתי וכ-8 חודשים לאחר המועד לתזכורת הפנימית להכנת פסק הדין ומבלי שניתנה ארכה ומבלי שנקבעה תזכורת פנימית נוספת – נפל התיק 'בין הכיסאות' ועלה ללשכתי רק עתה עם הוצאת הדוחות לשופטים באשר לתיקים ישנים.

אני מתנצל בפני הצדדים על העיכוב שנגרם בתיק זה אולם סבורני כי לאור כל האמור לעיל אין זה המקום לצרף את תיק זה אל 'סטטיסטיקת הסחבת' הנטען כנגד מערכת בית המשפט.

טענות הצדדים

לטענת ב"כ התובע המלומדת במסגרת עבודתו של התובע באתר הוא נדרש לצאת לסיור 'פטרול' מידי זמן מה, בכדי לבדוק את אתר הבנייה. במהלך אחד מסיוריו אלה בין השעות שלוש לארבע לפנות בוקר הבחין התובע בחלון ראווה מנופץ ובסמוך אליו עומדים שלושה אנשים השודדים את החנות. השודדים הבחינו בתובע והתקרבו אליו תוך זריקת אבנים. לטענת התובע הוא נפגע ככל הנראה מהאבנים ואיבד את הכרתו שכן מאותו רגע הוא אינו זוכר דבר. בהמשך הוזמנה משטרה למקום והתובע פונה לקבלת טיפול רפואי.

ב"כ הנתבעות המלומד טען כי בעוד שבתצהיר עדותו של התובע, כמו בעדותו בפני בית המשפט וכמו בסיכומים מטעמו, נטען כי הוא ראה גברים מוציאים דברים מחנות, הם זרקו עליו אבנים אבן פגעה בו והוא התעלף, הרי שבהודעת התובע לחוקר מטעם המל"ל סיפר התובע סיפור שונה לגמרי. אז הוא סיפר על חילופי מהלומות שהיו בינו לבין אותם גברים, על שימוש כנגדו במעין קלע, על כך שאף הוא זרק אבן לכיוון מכוניתם וגרם לשמשת הרכב להישבר, על סדרה נוספת של מכות שאירעה לאחר מכן, על ריצה, מרדף והתחמקות ועל סדרה נוספת של מכות – כאילו עסקינן בשני מקרים שונים לגמרי.

ב"כ הנתבעות טען כי במהלך עדותו כשהודיעה ב"כ הנתבעות לתובע כי יש בידיה את הודעתו במל"ל מיהר התובע לעוצרה עוד בטרם הוקראו הדברים ואמר "זה לא אני אמרתי, אני לא זוכר מה שהיה תצהיר, החתימות האלה יכול להיות שזה לא שלי" –ב"כ הנתבעות ביקש להדגיש כי עוד בטרם ידע התובע מהם הדברים שבהודאת המל"ל מיהר לטעון שלא הוא אמרם.

באשר לטענה כי החתימות אינן שלו טען ב"כ הנתבעות כי חתימות זהות לאלה שנמצאו על גבי ההודעה נמצאו גם בתביעה שהגיש למל"ל שאותה זיהה התובע כחתימתו שלו. באשר לטענת התובע בהמשך כי מן-דהוא המציא את הדברים הכתובים וכך אמר "כל מה שהוא כתב, אני לא אמרתי, כי אני הייתי שנה שנתיים בארץ, לא ידעתי לקרוא" טען ב"כ הנתבעות כי הניסיון לטעון שאדם כשלהו המציא סיפורים ושיקר, חוזר על עצמו מספר פעמים במהלך חקירתו - וכלפי אנשים שונים, כך שהתובע טוען שכולם משקרים ורק הוא דובר אמת – ועובדה זו מצביעה על אמינות בעייתית ועל גרסה שמוטלת בספק רב. התובע ציין שחוקר המל"ל משקר, בהמשך טען כי תעודת עובד ציבור מענף רצף ביטוח במל"ל באשר למקומות העבודה שדווחו בה לא נכונה, לאחר מכן טען שהמעביד משקר. ב"כ הנתבעות טען כי גם בחוות דעת המומחה הרפואי מטעם בית המשפט כתב המומחה "לדעתי הנבדק אינו אמין ואינני יכול לקבוע נכות אורטופדית". כשנשאל התובע בחקירתו מדוע הלין בפני המומחה על יד ימין אם נפגע בידו השמאלית, השיב "הוא בדק אותי רק ביד שמאל" אולם בתשובות המומחה לשאלות ההבהרה שנשלחו אליו הוא כתב כי הוא בדק את התובע בשתי הידיים.

ב"כ הנתבעות טען כי דוגמא נוספת לבעיית אמינות התובע ניתן לראות שוני שבין תצהיר התובע לבין עדותו. כך בעוד שבתצהירו נכתב כי התאונה גדעה את מקור פרנסתו ובשלב מסויים נכנס כשותף בעסק של מזון מהיר שבעקבותיו נותר עם חובות גדולים עד כדי כך שכיום אין בידיו סכום מספיק אפילו לשלם שכ"ט למומחה הרפואי, הרי שמעדותו עולה שלאחר התאונה המשיך לעבוד בעבודות שמירה, לאחר מכן עסק ביבוא מזון מרוסיה ובמכירות של מוצרי חשמל באינטרנט והקפיד לטייל עם אשתו בחו"ל בכל שנה.

דיון והכרעה

לדידי, לאחר שעברתי על עדותו של התובע, על טענות ב"כ הצדדים ועל המסמכים שבתיק בית המשפט איני יכול להסביר את פשר ההבדל הגדול שבין הודאת התובע למל"ל לבין טענותיו בתצהירו ובעדותו. התובע נשאל ועומת לעניין זה באופן ישיר ואישר שוב ושוב בעדותו (עמוד 3 לפרוטוקול מיום 01.06.10) שלא התעמת עם השודדים (שורה 22) ושלא רב איתם (שורה 24) ואישר שהשודדים הבחינו בו, התקרבו אליו ופגעו בו עם אבן אחת ואז התעלף (שורות 17-20). לא הוסברה הגרסה המפורטת שניתנה לחוקר המל"ל – ושהוגשה כתעודת עובד ציבור, לא בסיכומי התביעה ואף לא בעדותו של התובע. ההיפך הוא הנכון מתגובתו של התובע בעדותו עולה כי הוא היה מודע להבדל ולשוני שבין הגרסאות אולם בחר לטעון כי הדברים לא נאמרו על ידו ולא הוא חתם על המסמך, לא הצלחתי להבין מדוע בחר התובע לדבוק בגרסת 'האבן' כאשר אף בכתב התביעה המתוקן שהוגש בשנת 2008 נכתב שהתובע הוכה עד לאובדן הכרה.

לאור קושי זה ולאור השינויים בגרסת התובע היה על התביעה להוכיח את נסיבות התרחשות האירועים באופן מובהק, אולם בפועל נכשלה התביעה מלהוכיח את התרחשות הנסיבות אף באופן הנדרש כבכל תובענה במשפט האזרחי ע"פ מאזן ההסתברויות.

בנסיבותיו המיוחדות והדרמטיות של תיק זה כפי שטוען התובע ניתן היה בקלות להביא עדים רבים שיכולים היו לאשר את גרסת התובע אף בחלוף השנים הרבות: התובע טען (עמוד 4 שורות 2-3 ושורות 17-25) כי הזמין משטרה למקום האירוע והשוטרים לקחו אותו לתחנת המשטרה ושם נתן עדות – אולם עדות זו לא הובאה בפניי ואף לא זומנו השוטרים להעיד. יתירה מכך במהלך עדותו אמר התובע (עמוד 4 שורות 23-25) כי אם יימצא עותק של ההודעה שמסר למשטרה יעבירה לעורך-דינו אולם למרות הזמן הארוך שעבר ממועד חקירתו ועד עתה- לא צורפה ההודעה הנטענת לתיק בית המשפט ואף לא ניתן כל הסבר על המאמצים שנעשו להשיג מסמכים אלו ומדוע כשלו. התובע העיד (עמוד 4 שורות 7-16) כי צוות של מד"א ערך לו בדיקה רפואית במקום האירוע ואף העיד כי דו"ח מד"א כנראה נמצא אצלו ואף הוסיף ואמר שימציא את הדו"ח עוד לפני הסיכומים (עמוד 4 שורות 11-15). אף דוח זה לא הובא בפניי וגם לגביו לא ניתן כל הסבר או פירוט על המאמצים שנעשו ומדוע נכשלו.

בעדותו אף סיפר התובע שהאחראית שלו אצל הנתבעת 1 הייתה גב' בשם רגינה (עמוד 9 שורה 21) וכי על פי הנוהג בעבודה ברגע שקורה מקרה בעבודה יש להתקשר אל האחראית. כשנשאל התובע (עמוד 10 שורה 2) מדוע לא התקשר אליה השיב שאכן התקשר וכאשר עומת עם העובדה שעובדה זו לא מצויינת בתצהיר עדותו השיב "לא צריך להסתכל אני זוכר הכל" ובהמשך "שהרגשתי יותר טוב התקשרתי למשטרה והתקשרתי לרגינה". לדידי מעבר לעובדה שהגב' רגינה אינה מוזכרת בתצהירו של התובע (וכן מוזכרת בהודעה שמסר התובע לחוקר המל"ל) הרי שאם התובע סובר ששוחח עימה מיד בסמוך לאירוע – היה יכול להביאה להעיד – ואף זה לא נעשה. עוד נטען ע"י התביעה כי התובע הבחין שחלון הראווה של חנות 'הנדימן' שבור וכי שלושה גברים גונבים סחורה – גם לעניין זה סבורני כי ניתן היה להביא ראיות בקלות רבה הן מבעלי החנות עצמה, הן מחברת הביטוח של החנות והן מהמשטרה לה וודאי דווח מקרה הפריצה – ראיות אלה לא הובאו בפניי.