החלטה
1.ביום 12.3.2012 המשיב הגיש תביעה נגד המבקש (להלן: הקיבוץ) לתשלום קצבת פנסיה בגין התקופה שמיום 1.9.2001 ועד ליום 1.4.2009. התשתית העובדתית שתוארה בכתב התביעה הינה כדלקמן:
בשנת 1952 התקבל המשיב כחבר בקיבוץ והתגורר בו עד שנת 1966. באותה שנה הוא עזב את הקיבוץ ועבר למקומות אחרים, וביניהם לכפר דניאל, השייך לתנועה הקיבוצית, בו הוא התגורר בשנים 1971 - 1982. בטרם שב המשיב לקיבוץ בשנת 1982, העבירה מזכירות כפר דניאל לידי הקיבוץ סך 230,000 ₪ בקירוב, המהווים חלק מקצבת הפנסיה העתידית שלו.
לאחר שובו בשנת 1982 הועסק המשיב על-ידי הקיבוץ במשרה מלאה כמכונאי. באוגוסט 2001, בהגיעו לגיל 65, הוא ביקש לקבל קצבת פנסיה, אולם בקשתו סורבה בנימוק שאינו זכאי לקצבה זו כל עוד הוא מועסק על-ידי הקיבוץ בשכר חודשי. באפריל 2009 שינה הקיבוץ טעמו והחל לשלם למשיב קצבת פנסיה, בנוסף לשכרו החודשי בגין עבודתו. בספטמבר 2010 נדרש המשיב על-ידי הקיבוץ לצמצם את היקף עבודתו לארבע שעות מדי יום, ובמאי 2011 (בהיותו בן 75) נדרש המשיב להפסיק עבודתו כליל.
המשיב ביסס את זכותו לקבלת תשלומים משוערכים של קצבת פנסיה בגין התקופה שמיום 1.9.2001 ועד ליום 1.4.2009 (לפי חישוב חודשי של 2,870 ₪ למשך 62 חודשים) על זכויותיו לפי חוק גיל פרישה, התשס"ד-2004, תקנות האגודות השיתופיות (ערבות הדדית בקיבוץ מתחדש), התשס"ו-2005 (להלן: תקנות קיבוץ מתחדש) אשר חלות על הקיבוץ החל מהתקופה בה הפך ל"קיבוץ מתחדש", ותקנון קצבת הפנסיה של הקיבוץ השיתופי שהיה בתוקף בשנת 2001, במועד הגיעו של המשיב לגמלאות.
2.המשיב הגיש את תביעתו בבית הדין לעבודה בנצרת. ביום 29.4.2012 הגיש הקיבוץ בקשה למחיקה על הסף של התביעה מחוסר סמכות עניינית, עקב התיישנות ועקב אי מיצוי ההליכים על-פי תקנון הקיבוץ. לאחר שהצדדים הגיעו להסכמה על העברת התביעה לבית משפט זה, התקיימה ביום 29.11.2013 ישיבה מקדמית, בה חזרה באת-כוח הקיבוץ על הטענות המקדמיות של התיישנות ואי מיצוי הליכים. לבקשתה, התרתי הגשת טיעונים משלימים בכתב, ואלו הוגשו לאחרונה. במסגרת הטיעון המשלים הודיעה באת-כוח הקיבוץ על הסרת הטענה המקדמית של אי מיצוי ההליכים. נותר לדון, איפוא, רק בטענה לסילוק התביעה על הסף מחמת התיישנות. טיעוני באי-כוח הצדדים בסוגיה זו פורטו בבקשה למחיקה על הסף שהוגשה ביום 29.4.2012, בתגובה לה ובתגובה לתגובה, בדיון ביום 29.11.2013 ובטיעונים המשלימים (כולל תגובת הקיבוץ לטיעון המשלים של המשיב).
טיעוני הקיבוץ
3.בבקשה מיום 29.4.2012 העלה הקיבוץ טיעון בעל שני רבדים לעניין התיישנות - האחד, כי על תביעה לתשלום קצבת פנסיה לתקופה שקדמה ליום 12.3.2005 חלה התיישנות (מאחר וניתן לתבוע קצבות פנסיה רק לגבי התקופה של שבע שנים לפני הגשת התביעה), והשני, כי אין המשיב רשאי לתקוף החלטת הקיבוץ אשר דחתה את בקשתו לקבל קצבת פנסיה עם הגיעו לגיל 65, מאחר והיא התקבלה לפני 12.3.2005.
4.בטיעון המשלים הודגש כי על-פי לשון כתב התביעה נולדה עילת התביעה בשנת 2001, עם החלטת הקיבוץ לסרב לבקשתו של המשיב לקבל קצבת פנסיה חודשית, וכי המשיב, שידע על הסירוב, בחר במודע שלא לממש באותה עת את 'כוח התביעה' שבידיו. עוד נטען כי אף מועד שלילתה בפועל של הזכאות לקצבת הפנסיה נעשה מחוץ לתקופת ההתיישנות.
5.בנוסף, נטען על-ידי הקיבוץ כי אין לראות בביצוע תשלום קצבת פנסיה למבקש החל בשנת 2009 כ"הודאה בקיום זכות", במובן סעיף 9 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 (להלן: חוק ההתיישנות), הקובע את תחילת תקופת ההתיישנות מיום ההודאה. לטענת באת-כוח הקיבוץ, ביצוע התשלום בשנת 2009 נבע מכניסתן לתוקף של תקנות קיבוץ מתחדש, ולא היווה הכרה בזכות המשיב לקבלת פנסיה בשנים שקדמו, עת הקיבוץ היה "קיבוץ שיתופי" ולא "קיבוץ מתחדש".
טיעוני המשיב
6.בישיבה ביום 27.11.2013 טען בא-כוח המשיב כי רק בשנת 2009 - עת החל הקיבוץ לשלם למשיב קצבת פנסיה - נודע לו על זכאותו לקבל את הקצבה שנשללה ממנו לפני כן.
7.בטיעון המשלים הועלו על-ידי בא-כוח המשיב הטענות הבאות: (1) חובה לשאת בתשלום פנסיה הייתה קיימת עוד לפני כניסתן לתוקף של תקנות קיבוץ מתחדש; (2) אף לגרסת הקיבוץ, ההתיישנות חלה על חלק מהתשלומים הנתבעים, ואין בה כדי לגרום לסילוק על הסף של מלוא התביעה; (3) ביצוע תשלומי פנסיה בשנת 2009, עת המשיב עבד בקיבוץ, היווה הודאה בקיום זכות, במובן סעיף 9 לחוק ההתיישנות, ואף הודאה בקיומה של תרמית מצד הקיבוץ, המביאה להחלת סעיף 7 לחוק זה ; (4) הקיבוץ הוא שהיווה מחסום לגישה של המשיב לערכאות; עמידתו על טענת אי מיצוי ההליכים לאור סעיפי תקנון האגודה השיתופית מגינה על המשיב מפני טענת ההתיישנות; (5) קצבת פנסיה אותה על הקיבוץ לשלם למשיב הינה חוב המתחדש מדי חודש, ואינו מתיישן.
שלושה כללים חשובים
8.עסקינן בבקשה לדחייה על הסף של חלק מהתביעה מחמת התיישנות. בטרם תוכרע בקשה מסוג זה, יש להעמיד לנגד עינינו שלושה כללים שנקבעו בפסיקה, מהם שני כללי זהירות:
(א)בקשה לדחיה או למחיקה על-הסף נבחנת לפי כתב התביעה עצמו, מקריאת המסמך וללא חקירה ודרישה בעובדות. נקודת המוצא היא כי האמור בתביעה הינו בחזקת אמת וכי יעלה בידי התובע להוכיח את כל העובדות אשר נטענו בה. (ע"א 194/87 סאלח נ' רשות הפיתוח, פ"ד מד(2) 185, 187 (1990)).
(ב)על בית המשפט לנקוט זהירות רבה בבואו לעשות שימוש בסמכותו לדחות תביעה על הסף. הטעם לכך הוא שדחייה על הסף מונעת למעשה את בירור התובענה לגופה, מגבילה בכך את גישתו של התובע לערכאות ואף עשויה ליצור מעשה בית דין אשר יחסום את התובע מכאן ולהבא (רע"א 7585/12 סמווד קונסטרקשיון בע"מ נ' הקסטודיה דה טרה סנטה (פורסם בנבו, 7.4.2013)).
(ג)זהירות מרובה נדרשת כאשר מדובר בסילוק התביעה על הסף מחמת התיישנות. הנטיה בפסיקה הינה לפרש בצמצום את תחולתה של טענת ההתיישנות, כיוון שההתיישנות פוגעת בזכות החוקתית של הגישה לערכאות ומונעת מהניזוק לממש את זכותו המהותית (רע"א 901/07 מדינת ישראל - הוועדה לאנרגיה אטומית נ' גיא-ליפל (פורסם בנבו, 19.9.2010) (להלן: ענין הוועדה לאנרגיה אטומית)).
מתי נודעו למשיב העובדות המהוות את עילת התובענה
9.בחוק ההתיישנות נקבע הכלל ונקבעו חריגיו. הכלל נקבע בסעיף 2 לחוק, הקובע כי תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התביעה. סעיף 8 לחוק קובע חריג, ולפיו תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע העובדות המהותיות המהוות את עילת התביעה, אשר לפני כן נעלמו מעיניו מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא היה יכול למנוע אותן.