רביבו ואח' נ' חן המקום בע"מ ואח'

פסק דין

לפניי תביעה בגין נזקים שנגרמו לרכבה של התובעת 1 בתאונת דרכים שהתרחשה ביום 8.3.11, בבני-ברק.

גרסאות הצדדים בכתבי הטענות באשר לנסיבות קרות התאונה:

גרסת התובעים: "... נפגע רכבי בעת שנסעתי בנסיעה ישרה ... התאונה ארעה באשמת ... טלקר שלום כאשר נסע לאחור (רוורס) מבלי לבדוק שהשטח פנוי ופגע ברכבי בצד ימני" (ר' כתב התביעה).

גרסת הנתבעים: "... התאונה ארעה לאחר שביקש לנסוע לאחור באמצעות מכוון ואילו רכב התובעים לא המתין בסבלנות הדרושה, עלה על אי התנועה משמאל למשאית ופגע במשאית. הנתבע ייטען כי לא יכול היה לראות את רכב התובעים טרם התאונה מאחר וזה עלה על אי התאונה כאמור ולא נסע במקום בו ניתן היה לצפות שרכב ייסע" (סעיף 4 לכתב הגנה).

גרסאות הצדדים סותרות. לאחר בחינת טענות הצדדים, לא מצאתי מקום להעדיף את גרסת התובע 2 על פני גרסת הנתבע 3. להלן הנימוקים שהביאו אותי לכדי מסקנה כאמור:

כאשר ישנה מחלוקת על אודות נסיבות קרות תאונה, קיימת חשיבות לכך שכל צד יתייצב לדיון עם כל הראיות מטעמו. ראיה ראשונה במעלה היא הגרסה הראשונית הנמסרת לחברת הביטוח. לטענת התובע הוא הודיע לחברת הביטוח על המקרה. עם זאת, לא הוצג על ידו טופס ההודעה לחברת הביטוח. הנתבע 3 (אשר התייצב לדיון עם נציג הנתבעת 1 ונציג חברת הביטוח) אף הוא לא הציג את טופס ההודעה לחברת הביטוח. הימנעות הצדדים מהצגת טופס ההודעה לחברת הביטוח מטעמם נזקפת לחובתם.

לטענת הנתבע 3, היה עמו מכוון אשר בעת נסיעתו לאחור כיוון אותו. מנגד, התובע טוען ש"היה לו עוזר מאחור שלא כיוון אותו" (עמ' 7, ש' 7). אותו מכוון / עוזר הינו עד רלבנטי. עם זאת, הוא לא הובא למסור עדות, לאחר שעזב את עבודתו אצל הנתבעת 1 והוא אינו שוהה בארץ.

עולה מהגרסאות, שרכב הנתבע 3 אשר עסק בריקון פח, התייצב בכביש בזווית אלכסונית, באופן שחסם את אפשרות התנועה הרציפה בכביש. היינו, על מנת להמשיך בנסיעה, היה על התובע 2 לסטות שמאלה ולעלות על אי תנועה בנוי ומוגבה. התובע 2 – אשר נהג ברכב מיניבוס (ללא נוסעים), ביקש לחלוף על פני רכב התובע 2, עלה על אי התנועה (לטענתו באמצעות גלגל אחד בלבד), כאשר בעת שהוא היה במצב של עצירה (כך לטענתו), החל רכב הנתבע 3 לנסוע אחורנית ופגע ברכבו. התובע 2 מציין שאותה העת היה גשום ולרכב הנתבע 3 "היה לו דוד מאחור "מפלצתי"" (עמ' 7, ש' 5).

התנהלותו כאמור של התובע 2 מעידה על נהיגה באופן לא זהיר. משרכבו הגדול של הנתבע 3 חסם את התנועה הרציפה בכביש, היה על התובע 2 להמתין בסבלנות עד לגמר פעילות ריקון הפח והזזת רכב הנתבע 3 מהמקום.

התובע 2 היה מנוע מלבצע עקיפה (עקיפה במצב דברים כאמור מנוגדת להוראת תקנה 47(ד) לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961 (להלן – "תקנות התעבורה")), גם אם רכב הנתבע 3 היה במצב של עמידה, ובכל מקרה היה עליו להימנע מלנסוע, כאשר המעבר בכביש היה כרוך בעליה על אי תנועה (בניגוד להוראת תקנה 36(ב) לתקנות).

איני מקבל את טענת התובע 2 לפיה התאונה אירעה כאשר רכבו היה במצב של עמידה (עמ' 7, ש' 9). לא היה כל היגיון לחלוף על פני רכב הנתבע 3, אגב עליה על אי תנועה בנוי, ולעצור על אי התנועה. גרסתו של הנתבע 3 לפיה התובע 2 נסע מתוך הנחה מוטעית שהוא יספיק לעבור, סבירה יותר.

התנהלות התובע 2 מעלה שהוא האחראי לקרות התאונה, על כל הכרוך והמשתמע מכך.

על כן, התביעה נדחית. בנסיבות העניין, כאשר עדות המכוון לא נשמעה (כאמור, ניתן על ידי הנתבע 3 הסבר לכך), איני עושה צו להוצאות.

זכות להגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי – בתוך 15 יום.

המזכירות מתבקשת לשלוח העתק מפסק הדין אל הצדדים.

ניתן היום, ח' חשון תשע"ד, 12 אוקטובר 2013, בהעדר הצדדים.