ראובן נ' פניקס הישראלי בע"מ - חברה לבטו

פסק דין

מבוא

בפניי תביעה לתשלום פיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו למר ראובן אלון, יליד 9.10.76 (להלן: התובע) בשתי תאונות דרכים, הראשונה ביום 2.5.08 (להלן: התאונה הראשונה), והשנייה ביום 30.5.08 (להלן: התאונה השנייה), לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה – 1975 (להלן: חוק הפיצויים).

הנתבעת הודתה בחבות ובכיסוי הביטוחי לגבי התאונה הראשונה ומכחישה את חבותה לגבי התאונה השנייה מאחר ולשיטתה נוכח נסיבות התאונה אין מדובר בתאונת דרכים.

שתי התאונות הן תאונות עבודה וקיימת לגביהן קביעה על פי דין של ועדות המוסד לביטוח לאומי (להלן: המל"ל). בגין התאונה הראשונה לא נקבעה לתובע נכות רפואית צמיתה ובגין התאונה השנייה נקבעה לו נכות רפואית צמיתה בשיעור 10%.

התאונה הראשונה

הנתבעת אינה חולקת על הכיסוי הביטוחי והחבות בגין תאונה זו והמחלוקת היא לגבי הנזק בלבד.

לתובע לא נקבעה נכות צמיתה בגין תאונה זו.

התובע נפגע בתאונה הראשונה ביום 2.5.08, קיבל טיפול ראשוני בביה"ח סורוקה ביום 3.5.08 ושוחרר לביתו. התובע התלונן על כאבים שונים בביקורים אצל רופא משפחה בימים 6.5.08 ו-12.5.08. בממצאי הבדיקות שנעשו לו נמצאו, בין היתר, רגישות במישוש בשרירים ותנועות מעט מוגבלות בכל הכיוונים.

התובע ביקש בסיכומיו בגין תאונה זו פיצוי עבור כאב וסבל בלבד.

הנתבעת טענה בסיכומיה כי המל"ל הכיר לתובע בגין תאונה זו בתקופת אי כושר עד ליום 22.5.08 והחל מיום 23.5.08 נקבע כי אין לו נכות צמיתה. הנתבעת מבקשת לנכות את דמי הפגיעה שקיבל התובע מהמל"ל בגין תקופת אי הכושר שאושרה לו בסך של 2,972 ₪, סכום ששולם ישירות לחשבונו (המסמך שכותרתו אישור על תשלום גימלת דמי פגיעה מיום 31.3.11 הוגש לתיק ביהמ"ש). הנתבעת גם הגישה מכתב של המל"ל מיום 14.4.11 ובו דרישה לפיצוי ע"פ סעיף 328 לחוק המל"ל בגין חלק מדמי הפגיעה ששולמו לתובע בסך של 1,312 ₪.

התובע בסיכומי התשובה התנגד לבקשת הנתבעת לניכוי דמי הפגיעה ששולמו לו בגין התקופה לאחר התאונה הראשונה ולטענתו מאחר ואין טענה להפסדי שכר בתקופת אי הכושר, אין מקום לנכות את תגמולי המל"ל בגין דמי הפגיעה לתקופה זו. לשיטתו, גם הנפגע וגם הנתבעת לא אמורים להרוויח מתגמולי המל"ל. עוד הוסיף כי הנתבעת לא הציגה אישור לכך ששילמה למל"ל את הסכום בגין דמי הפגיעה ששולמו לתובע.

נוכח האמור לעיל, אני פוסק לתובע פיצוי גלובלי בגין כאב וסבל עבור התאונה הראשונה בסך של 5,000 ₪. מהסכום הנ"ל יש לנכות את דמי פגיעה ששולמו לתובע בסך של 2,972 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 30.10.2008. התובע לא הוכיח הפסד שכר לעבר וגם לא דרש פיצוי בגינו. עם זאת, הנתבעת חשופה לתביעה של המל"ל בגין דמי הפגיעה ששולמו לתובע ולפיכך יש מקום לנכותם מהפיצוי המגיע לתובע.

התאונה השניה

הצדדים חלוקים הן לגבי החבות והן לגבי הנזק. תחילה אדון במחלוקת לגבי החבות.

חבות - נסיבות התאונה השנייה

הצדדים חלוקים לגבי נסיבות התאונה השנייה, האם התובע עלה למשאית כדי לקחת טפסים ששכח בה ולהביאם למשרד (לשיטת הנתבעת) או שהתובע עלה למשאית כדי לנסוע לקריאת גרירה (לגרסת התובע).

בכתב התביעה נטען כי התאונה השנייה אירעה ביום 30.5.08 בשעה 15:00 או בסמוך לכך, בבאר שבע, תוך כדי כניסתו של התובע למשאית. בכתב ההגנה שהוגש ביום 21.3.10 נטען כי דין התביעה להידחות מאחר ונסיבות התאונה אינן כנטען בכתב התביעה.

בתצהיר נסיבות מיום 3.10.11 העיד התובע כי ביום 30.5.08 בשעה 15:00 לערך, קיבל קריאה מהמוקד המשטרתי בדבר תאונת דרכים בבאר שבע. התובע הוזעק לזירת התאונה על מנת לפנות את הרכב המעורב בתאונה. התובע נטל את הטפסים הרלוונטיים ותוך כדי עליה למשאית הגרר, החליקה רגלו על אחת המדרגות שהייתה רעועה והוא נפל לאחור ונחבל בברך שמאל. התובע צירף לתצהירו את אישור המשטרה מיום 16.7.08 בדבר הודעה שמסר על תאונת דרכים שם נרשם בתיאור המקרה כדלקמן: "בעת שעליתי למשאית עקב קריאה לגרירה החלקתי התפניתי לביה"ח סורוקה מצרף תעודה" (האמור לעיל רשום בכתב יד קשה לקריאה וזהו פענוח הדברים לפי התרשמותי). התובע הוסיף בתצהירו כי לאחר שנפגע התקשר למר ג'ורג' חמלניקר, מכר מהעבודה, שיגיע ויעזור לו להתפנות לבית החולים ובמקביל התקשר לאביו, מר זאב ראובן על מנת שיטפל בקריאה לגרירה במקומו.

בעדותו בבית המשפט הסביר התובע כי נוהל העבודה היה שהם מקבלים קריאות מהמשטרה או ממס הכנסה, להגיע ולגרור רכב מכתובת מסוימת. כשהוא מגיע לאותה כתובת הוא ממלא טופס גרירה שהוא מחזיר למשרד. באותו טופס רושמים את מצב הרכב הנגרר, פרטי הרכב, שעת ההגעה למקום, פרטי הגורר וכיו"ב. התובע העיד כי ביום התאונה השנייה הוא היה במגרש ועם קבלת הקריאה הוא נכנס למשרד כדי לקחת את מפתחות המשאית עמה היה אמור לגרור את הרכב למקום התאונה וניגש למשאית עם הטפסים והמפתחות. הוא עלה על המשאית ואז אירעה התאונה כשנפל ממדרגות המשאית. לאחר שנפל, הוא התקשר לאחד הנהגים האחרים בשם ג'ורג' שהגיע תוך כמה דקות. במקביל, הוא התקדם למשרד והיה במשרד כשג'ורג' הגיע. בנוסף, הוא התקשר לאביו לעדכן אותו בפרטי התאונה ואביו היה באזור בבאר שבע. העובד ג'ורג' פינה את התובע לבית החולים ובהמשך לקח אותו הביתה. התובע טען שאמו אינה מגיעה לעבודה ביום שישי, היום בו אירעה התאונה השנייה. הוא הסביר שאף שאמו בדרך כלל עובדת בעסק, בימי שישי, מאחר ויש פחות לחץ עקב כך שאין שחרורי רכבים, אמו לא מגיעה למשרד. כשנשאל למי העביר את הגרירה שיצא לבצע בטרם התאונה, השיב שהעביר את פרטי הקריאה לג'ורג' או לאבא שלו. הוא גם אישר את האמור בתצהירו שהוא התקשר לאביו על מנת לטפל באותה קריאה לגרירה שנבצר ממנו לטפל בה עקב התאונה השנייה. התובע טען שאינו יודע היכן טופס הקריאה הנ"ל ואם היו אומרים לו, היה מביא את הטופס. לטענתו, לא חשב בכלל שיש בעיה לגבי טופס הקריאה. התובע גם טען שלא ידע שיש בעיה בחבות עת הגיש את תצהירו. התובע המשיך והסביר שהוא מסיים למלא את הפרטים על טופס הגרירה במקום הגרירה, נותן לשוטר העתק והשוטר רושם את פרטי הרכב הנגרר, פרטי נהג הגרר ואת שעת הגרירה. עם חזרתו למגרש, הוא מניח את הטופס על מסמר בשולחן ובהמשך אמו מטפלת בנושא. כשהוצגה לו גרסתה של אמו בשיחה עם חוקר חברת הביטוח כי הוא נפל שעה שחזר למשאית כדי לקחת את טופס הגרירה ששכח בה, ענה שאין בכך הגיון מאחר ואמו לא נמצאת במגרש ביום שישי. התובע לא ידע להשיב מי ביצע את הגרירה שהוא לא יכול היה לבצע עקב פציעתו בתאונה השנייה וטען גם שאינו יודע אם אביו יודע מי טיפל באותה קריאה.