קרסיק נ' שחק אבטחה שמירה ושירותי משרד בע"מ

החלטה

בפניי בקשת הנתבעת להורות לתובע להפקיד ערובה להבטחת הוצאותיה אם תידחה תביעתו (להלן: "הבקשה").

טעמי הבקשה הם באלה: התובע הוכרז כפושט רגל ומונה נאמן על נכסיו, הוא קיבל פטור מתשלום האגרה, אין לו נכסים ואינו יכול להיעזר בבני משפחה; סיכויי התביעה לגופם קלושים, מרביתה התיישנה; ככל שתדחה התביעה, הנתבעת תתקשה לגבות את ההוצאות שעשויות להיפסק לזכותה.

התובע הגיב לבקשה, טען כי חיובו להפקיד ערובה ימנע ממנו את זכות הגישה לערכאות, וכי סיכויי התביעה גבוהים ביותר. עוד הוסיף התובע כי ממועד הגשת התביעה ועד היום, הוא הספיק לפרוע חלק נכבד מחובותיו אשר עומדים היום על כ- 15,000 – 20,000 ₪ בלבד.

סוגיית הפקדת הערובה הוסדרה בתקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984, כדלקמן:

"בית המשפט או הרשם רשאי, אם נראה לו הדבר, לצוות על תובע ליתן ערובה לתשלום כל הוצאותיו של נתבע."

תקנה זו אומצה בפסיקת בתי הדין לעבודה מכח סעיף 33 לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט-1969, וזאת בהעדר תקנה מקבילה לה או תקנה המאמצת הוראותיה בתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב-1991. בתוך כך נפסק, כי בבואו לדון בשאלת החיוב בהפקדת הערובה, יתחשב בית הדין במיוחד במשפט העבודה (ר' דב"ע נה/218-3 עלי איוב אל הדיה - שרפן דוד בע"מ, פד"ע כט 391).

זכות הגישה לערכאות הינה זכות ראשונית ויסודית, ובלעדיה אין קיום לשיטת המשפט, אולם זכות זו אינה מוחלטת לאור תקנה 519 הנ"ל, אשר נועדה למנוע הגשת תביעות סרק. בבואו להכריע בבקשה להטלת ערובה יתחשב בית הדין בסיכויי ההצלחה בתביעה ויכולת גביית ההוצאות מהתובע. כשהעובד הוא תושב ישראל - ככלל לא תוטל על התובע הפקדת ערובה, אלא במקרים החריגים והנדירים, בהם הנתבע, המבקש את הערובה, יוכיח כי התביעה מופרכת על פניה וכי לא יהיה לו מהיכן לגבות את הוצאותיו. (בש"א (ארצי) 101/07 צים חב' השיט הישראלית בע"מ - מכלוף חזן, ניתן ביום 8.3.2007).

מעיון בכתב התביעה, בנספחיה ובכתב ההגנה, אכן עולה כי חלק מרכיבי התביעה התיישנו לכאורה, והתביעה הוגשה בשיהוי, אולם לא ניתן להסיק כי התביעה מופרכת על פניה. כך למשל, רכיב הגמול בגין עבודה בשעות נוספות מבוסס לכאורה על תלושי המשכורת, מחלקם עולה כי התובע קיבל שכר רגיל בגין שעות העולות על היקף משרה מלאה, ללא התוספת בגין עבודה בשעות נוספות. הגם שאין בתביעה ראיות חד משמעיות להוכחת רכיביה, היא מספקת את דרישת הפסיקה בקשר לקיומה של ראשית ראיה לסיכויי התביעה.

הנתבעת מצביעה על עוניו של התובע כסיבה העיקרית לחיובו בערובה, ולא ביססה את הטענה בדבר הקושי בגביית הוצאותיה. אכן התובע הוכרז כפושט רגל, אולם לטענתו הוא משתכר, משלם את חובותיו וחובו הצמצם. הכלל הוא שאין בית המשפט מחייב תובע במתן ערובה להוצאות מחמת עוניו בלבד. הטעם לדבר הוא שזכותו של האזרח לפנות לבית המשפט היא זכות קונסטיטוציונית מן המעלה הראשונה ושערי בתי המשפט פתוחים לפני האזרח בריבו עם משנהו גם במקרים בהם לא תשיג ידו לשלם את ההוצאות אם תובענתו תידחה (רע"א 544/89 אויקל תעשיות (1985) בע"מ נ' נילי מפעלי מתכת בע"מ, פ"ד מד(1) 647).

שוכנעתי כי התובע הניח ראשית ראיה לסיכויי תביעתו, ולא מצאתי ביסוס לטענה כי יקשה על הנתבעת לגבות את הוצאותיה מהתובע, ככל שייפסקו. על כן, איני רואה טעם המצדיק סטייה מהכללים שנקבעו בפסיקה במקרה דנא.

סוף דבר - לאור כל האמור לעיל הבקשה נדחית. הוצאות הבקשה יובאו בחשבון בתום ההליך העיקרי ועל פי תוצאתו.

ניתנה היום, ל' כסלו תשע"א, 07 דצמבר 2010, בהעדר הצדדים.