קרן לבטוח נזקי טבע בחקלאות בעמ נ' עירית תל-אביב-יפו

פסק דין

העותרת קרן ביטוח נזקי טבע בחקלאות, היא חברה ממשלתית המחזיקה בנכסים בתחום עיריית תל אביב. לאורך שנים שילמה העותרת ארנונה בהתאם להגדרתה כמוסד ציבורי. בשנת 2004 בוטלה ההגדרה של "מוסד ציבורי" בצו הארנונה ונקבע כי גם גורמים ציבוריים ממשלתיים ישלמו תשלומי ארנונה בהתאם לשימוש בפועל בנכס. אלא שבמקום שיש פער בין התעריף של מוסד ציבור לבין התעריף שמשקף את השימוש בנכס התירו השרים להעלות את שיעורי הארנונה השנתיים בהדרגה עד שתוך מספר שנים יגיע התשלום לשיעור הרגיל של הארנונה בהתאם לשימוש. לשם דוגמא העותרת הוגדרה כמוסד מבטח והיא לאחר ביטול ההגדרה של "מוסד ציבורי" מחויבת בתעריף של חברות ביטוח. תעריף חברות ביטוח גדול כמעט כפליים מתעריף המוסד הציבורי, ואילו קוימה ההחלטה של השרים היה צריך לחייב אותה מידי שנה באופן הדרגתי בתעריף מוגדל עד שהתעריף יחפוף את תעריף חברת ביטוח.

משך מספר שנים התנהלו הליכים משפטיים בין העותרת לבין עיריית תל אביב בזיקה לתשלומי הארנונה. ההליכים התנהלו בוועדת הערר לענייני ארנונה, ובבית המשפט לעניינים מנהליים. ההתנהלות הארוכה אינה תוצאה של הזנחה של צד כלשהו אלא היא תוצאה של מורכבות ההליכים.

לאחר שוועדת הערר נתנה החלטה סופית בסוגיות שהונחו לפניה שלחה העירייה לעותרת הודעות חיוב הכוללות ריבית והצמדה לאורך שנות ההתדיינות בשיעורים הקבועים בחוק הרשויות המקומיות (ריבית והפרשי הצמדה). שיעורים אלה גבוהים בהרבה מחיובי הריבית והצמדה לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה.

העתירה שלפני היא בעלת שני מרכיבים עיקריים. המרכיב האחד הוא שהמשיבה לא נקטה כלפי העותרת את התהליך המדורג של הגדלת תעריפי הארנונה. המרכיב השני נעוץ בכך שהעותרת איננה "סרבן" תשלומי ארנונה. היא שילמה לאורך השנים את הסכומים שלא היו שנויים במחלוקת, ולאחר החלטת ועדת הערר שלמה גם סכום של כמליון ₪ בגין הפרשים. היא טוענת שאין מקום לנהוג עמה כבאחרון הסרבנים ומן הראוי לחייב אותה בהפרשי ריבית והצמדה בהתאם לתעריפי חוק פסיקת ריבית.

למשיבה הנמקות משלה מדוע אין להחיל את התהליך המדורג על העותרת. כמו כן המשיבה טוענת שחיובי הריבית וההצמדה הם בהתאם לחוק אין כאן חיוב שרירותי. עוד היא טוענת שהעותרת השהתה את עתירתה לאורך תקופה ארוכה מאוד. אין זה רק שיהוי פורמאלי אלא גם שיהוי מהותי מפני שבחלוף השנים חלפו גם שנות תקציב והעתירה בעצם מבקשת לחולל שינוי בתכנון התקציבי של העירייה לאחור.

יש היגיון לא מבוטל בטענות מכאן ומכאן. בנסיבות האלה סברתי שאולי ראוי להציע הסדר של פשרה. הפשרה היא שהעותרת תוותר על השגותיה בעניין התהליך המדורג והיא תחויב בהפרשי ריבית והצמדה לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה.

הויתור על הטענה בעניין התהליך המדורג יספק את העירייה שכן הוא הולם את השקפתה. הויתור של העירייה על גביית ריבית והצמדה מוגדלים עשוי להיות מוצדק נוכח זה שאין מדובר בגורם שהתחמק וקל וחומר לא סרב לשלם תשלומי ארנונה. העותרת היא גוף ציבורי שהתנהל באופן אחראי ואין לדמותו לבעל נכס שמתעלם מהודעות חיובי ארנונה לאורך שנים.

נראה לי שבתהליך של פשרה שזוכה לאישור הגורמים המוסמכים של העירייה ניתן להגיע להסכמה שתהיה נקודתית ולא תשמש כתקדים.

ב"כ העותרת הודיע מיד שהיא מוכנה להסדר. בא כוח העירייה ביקש לקבל את הסכמתה של ועדת הפשרות. הוועדה אישרה את ההצעה.

נוכח זה אני מקבל את חלק העתירה שעניינו חיובי ריבית והצמדה לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה ודוחה את יתר חלקי העתירה.

ניתן היום, ל' אב תשע"ג, 06 אוגוסט 2013, בהעדר הצדדים.