קריספיל נ' העירונית

פסק דין

לפני תביעה קטנה שהגיש התובע נגד הנתבעת.

התובע טוען כי ביום 2.12.2010 נרשם לו דו"ח על ידי הנתבעת ע"ס 250 ₪ בגין הפרעה לתנועה (דו"ח מס' 140664-9-2, להלן "הדו"ח"). כבר למחרת שלח התובע מכתב לנתבעת וביקש לבטל את הדו"ח ואם לא יבוטל - לזמנו למשפט. התובע מצרף את המכתב ששלח וכן את אישור הנתבעת כי קיבלה אותו (נספחים א' ו- ה'2 לכתב התביעה). בד בבד עם משלוח הבקשה לביטול הדו"ח, שלח התובע לנתבעת גם ספח בקשה להישפט (נספח ב' לכתב התביעה). ביום 19.5.2011 שלחה הנתבעת מכתב לתובע (נספח ג' לכתב התביעה), בו היא דחתה את בקשתו לביטול הדו"ח. למכתב זה צורף ספח תשלום בלבד ולא צורף ספח בקשה להישפט.

התובע טוען כי למרות דרישתו להישפט, אפשרות זו נמנעה ממנו. כתוצאה מכך, התבעת עיקלה כספים בחשבונו ופרצה לבית אביו בדרישה לתפיסת מיטלטלין, חייבה אותו בריבית פיגורים ובהוצאות גבייה ובתשלום עבור תפיסת המיטלטלין. התובע טוען כי הוא נפגע מכך קשה ביותר תוך סיכון לחייו. על כן, הוא תובע כי הנתבעת תשלם לו סך של 31,600 ₪.

הנתבעת מבקשת לדחות את התביעה. לטענתה, בהודעה ששלחה לתובע (נספח ג' לכתב התביעה), בה צוין כי בקשתו לביטול הדו"ח נדחתה, צוין במפורש כי יש לתובע הזדמנות להישפט על העבירה בבית המשפט תוך התקופה הנקובה בדו"ח ולטעון טענותיו. התובע אישר כי הודעה זו נמסרה לו, אך הוא לא הגיש לאחריה בקשה להישפט. משלא שילם את חובו במועד החוקי, הועבר הדו"ח לגבייה. התובע שילם את הדו"ח ביום 14.6.12 ועל כן, אין בסיס לתביעתו ויש לדחותה.

לאחר שעיינתי בכתבי הטענות ובחומר הראיות ולאחר ששמעתי את עדויות הצדדים ואת טענותיהם, שוכנעתי כי דין התביעה להידחות. על פי תקנה 15(ב) לתקנות שיפוט בתביעות קטנות (סדרי דין), התשל"ז-1976, ינומק פסק דין זה בצורה תמציתית.

התובע כבר הגיש תביעה קטנה בגין אותו עניין (ת"ק 16326-01-12), שם הוא ביקש לחייב את הנתבעת לשלם לו סך של 2,500 ₪ בשל כך שהוא לא הוזמן להישפט על הדו"ח. ביום 5.4.12 נמחקה התביעה מן הטעם שדובר בתביעה לביטול דו"ח חניה ולחלופין להארכת מועד להישפט, שהסמכות לדון בה איננה מוקנית לבית המשפט לתביעות קטנות.

בתביעה דנן אין התובע עותר לביטול הדו"ח או להארכת מועד להישפט, טענות שכאמור הסמכות לדון בהן איננה מוקנית לבית משפט זה, אלא הוא תובע פיצוי על הנזק שלטענתו נגרם לו בשל כך שנמנעה ממנו האפשרות להישפט על הדו"ח, כמפורט לעיל.

אין לקבל את טענת התובע ולפיה נמנעה ממנו האפשרות להישפט:

בדו"ח צוין במפורש, כי "במידה והגשת בקשת ביטול... לא תוגש במקביל בקשה להישפט אלא תוך 30 (שלושים) ימים מיום המצאת ההודעה על החלטת היועץ המשפטי בעניין דחיית בקשת הביטול".

התובע לא פעל על פי האמור בדו"ח, אלא הגיש את הבקשה להישפט במקביל לבקשה לביטול הדו"ח.

במכתב הנתבעת מיום 19.5.11, בו הודע לתובע על דחיית בקשתו לביטול הדו"ח, הודעה לו במפורש האפשרות להישפט על הדו"ח בתוך התקופה הנקובה בו.

לא הייתה כל מניעה שהתובע יגיש בקשה להישפט לאחר שהנתבעת דחתה את בקשתו לביטול הדו"ח.

יתרה מכך, עמדה לרשות התובע האפשרות לפנות לבית המשפט המוסמך ולבקש להאריך את המועד להגשת בקשה להישפט, בין אם משום שלטענתו כבר הגיש בקשה להישפט ובין אם מכל סיבה אחרת, אך גם זאת הוא לא עשה.

זאת ועוד, התובע לא הוכיח כי הנתבעת פעלה שלא כדין לגביית חובה. עיקול מיטלטלין ועיקול חשבון בנק הינם אמצעים חוקיים העומדים לרשות הנתבעת לגביית חובותיה ולא הוכח כי אמצעי זה, או כל אמצעי אחר, ננקט בדרך שאיננה כדין.

טענות התובע לפעולות והליכים שבוצעו שלא כדין ולנזק שנגרם לו, נטענו בעלמא ולא הוכחו. בנוסף לכך, סכום התביעה הועמד על ידי התובע על סכום התקרה המותר בבית המשפט לתביעות קטנות, כאשר התובע איננו מפרט דבר ביחס לסכום זה, מקורו, מרכיביו ודרך חישובו.

על יסוד האמור לעיל, התביעה נדחית.

בנסיבות העניין אין צו להוצאות.

ניתן היום, י"ג תשרי תשע"ד, 17 ספטמבר 2013, בהעדר הצדדים.