קרים(אסיר) נ' משטרת ישראל/שרות בתי הסוהר-מחלקת האסיר ואח'

עתירה לפי חוק שחרור על תנאי ממאסר, התשס"א-2001 על החלטת ועדת השחרורים מיום 23.12.2010 בראשות כב' השופט בדימוס א' מלמד, וחברים בה גב' ר' חדד, ד"ר ש' סנדרס וסג"ד ע' חמדאן

פסק דין

סגן הנשיא א' אברהם

העותר (כבן 21 שנה) עושה מאסר ראשון בן 14 חדשים בשל הרשעתו בעבירות רכוש, העלבת עובד ציבור והפרעה לשוטר. משמלאו שני שלישים למאסרו דחתה ועדת השחרורים את בקשתו להשתחרר על תנאי, משמצאה אותו מסוכן לציבור. לא נעלמו מעיניה גילו הצעיר של העותר, העובדה כי זהו לו מאסרו הראשון, וכי התנהגותו בבית הכלא היתה ללא דופי. עם זאת ציינה הועדה בהחלטתה, כי העותר מאופיין כבעל נורמות עברייניות, וכי אין הוא מגלה כל מוטיבציה לשינוי באורחות חייו. הועדה ציינה בהחלטתה את ניסיונו של בית המשפט לנוער לסייע בידי העותר, ובתוך כך עבודת שירות שהושתה עליו, צו מבחן ואף סידור מוסדי, וכל אלה לא הועילו, וסופו של יום נכלא העותר מאחורי סורג ובריח. בתוך כך ציינה הועדה את שנאמר בתסקיר המבחן שניתן עובר לגזירת דינו, לפיו חלה הידרדרות בהתנהגותו של העותר, שחבר לחברה שולית, וכי ללא הצבת מסגרת סמכות, אין מקום להפנות את העותר לטיפול. מכאן ששירות המבחן נמנע מליתן המלצה טיפולית עבור העותר. סופה של החלטה סבורה הועדה, כי העותר זקוק למסגרת סמכותית טיפולית של ממש לתקופה ממושכת על מנת לשקמו, וכי לעת הזו מסוכנותו היא ברמה גבוהה. לכן נדחתה בקשתו.

על החלטה זו של ועדת השחרורים מלין העותר, בעתירה שהניח לפנינו, ובה הוא מבקש לשכנע, כי החלטת הועדה לוקה בחוסר סבירות. בתוך כך הוא טוען, כי גילו הצעיר, העובדה כי מדובר במאסר ראשון, כי התנהגותו בכלא היתה תקינה, כל אלה היו צריכים להוליך את הועדה להורות על שחרורו. הוא קובל על כי הועדה לא נתנה את דעתה לתכנית שיקום פרטית שהניח לפניה, שאם היתה עושה כן היתה נוכחת לדעת, כי יש בה, בתכנית זו, כדי לסייע בשיקומו. ועוד טוען העותר בעתירתו, כי גורמי הטיפול בבית הכלא נתנו אודותיו חוות דעת חיובית, וגם לכך צריכה הועדה ליתן את דעתה. ועוד קובל העותר על כי הועדה נסמכה, בהחלטתה, על תסקיר מבחן שניתן עובר לגזירת הדין, ובכך רואה העותר משום שפיטתו פעמיים, הגם שהתסקיר הנ"ל איננו מעודכן, ואיננו משקף את מצבו דהיום. סיכומם של דברים סבור העותר, כי שחרורו בתנאים, הכוללים פיקוח וכד', הכל כמפורט בתכנית השיקום הפרטית, יביא תועלת לחברה ולו עצמו הרבה יותר מאשר המשך שהייתו בבית הכלא משך שלושת החדשים שנותרו ממאסרו.

לאחר עיון בעתירה ובכתב התשובה, שמיעת בעלי הדין על-פה, ועיון בחומר שבתיק הועדה, לא יכולנו להשתכנע, כי החלטת הועדה לוקה בחוסר סבירות, עד כי נוכל לומר על ועדת השחרורים, כי אין ועדה סבירה שהיתה מקבלת החלטה כמותה.

אכן, לזכות העותר עומדות נקודות זכות אחדות, המצדדות בשחרורו, ובתוך כך – גילו הצעיר, העובדה כי מדובר במאסר ראשון, והתנהגות תקינה בבית הכלא. אלא שמן הצד השני ראינו את דעתם של גורמי הטיפול, שבניגוד לאמור בעתירה – אינם משבחים את העותר כי אם מציינים את התרשמותם ממנו כמאדם "בעל נורמות עברייניות, המכיר חיי ב/ס, דל ואינו מגלה מוטיבציה לשינוי אורחות חייו". נוסף על כך מציין הדו"ח הסוציאלי, כי עם שחרורו מן הכלא עתיד העותר לשוב לבית הוריו ולאותה סביבה שהביאתהו למאסרו הנוכחי, כזו ש"אינה מציבה לו גבולות ומסייעת בעדו למניעת התדרדרותו לפשיעה."

על כך נוכל להוסיף, כי חרף גילו הצעיר – עברו הפלילי "עשיר" ביותר, גם אם מאסרו הנוכחי הוא מאסר ראשון. הוא נעצר שבע פעמים קודם לכך, וסביבת בית הסוהר אינה זרה לו. את תקופת ההתבגרות הוא עשה, בין היתר, במוסדות סגורים. כל אלה משליכים על המסוכנות הנובעת הימנו, אם ישוחרר, ועל כך יש להוסיף את התרשמותם של גורמי הטיפול, לפיה אין הוא מגלה כל מוטיבציה לשינוי אורחות חייו, משמע עם שחרורו הוא ישוב לעשות את שעשה בעבר.

אכן אפשר, כי ועדת השחרורים הרחיקה לכת בהסתמכה על תסקיר המבחן שניתן בעניינו של העותר, ולו משום שתסקיר זה איננו מעודכן. אלא שהחלטתה אינה מתבססת רק על תסקיר זה, כי אם דיווח של גורמי הטיפול בכלא, שהתרשמו כי עומד לפניהם אדם צעיר בעל נורמות עברייניות, שאין בו כל מוטיבציה לשינוי באורחות חייו, ומכן הסכנה הנשקפת ממנו אם ישתחרר. יתר על כן, מתוך התסקיר הנ"ל ניתן ללמוד על מצבו של העותר סמוך להסתבכותו האחרונה בפלילים, משמע אודות הידרדרות, מצבו והתחברותו לגורמי שוליים. מידע זה הינו בעל חשיבות משום החשש, שלעת שיצא את בית הכלא ישוב העותר ויחבור לאותם שוליים חברתיים, אודותם דיבר תסקיר המבחן הנ"ל עובר לגזר הדין.

צדק מצאנו בטענת העותר, לפיה ועדת השחרורים לא בחנה את תכנית השיקום הפרטית שהניח לפניה העותר, לכל הפחות לא באו הדברים לידי כל ביטוי בהחלטתה. עם זאת נראה, מתוך עיון בהחלטה, כי לגישת הועדה לא תוכל כל תכנית שהיא לבוא במקום "מסגרת סמכותית טיפולית של ממש", כפי שצויין בסופה של החלטה. לא יכולנו לראות במסקנה זו משום חוסר סבירות. נזכיר, בכל שנות התבגרותו נעשו נסיונות רבים מספור לשקם את העותר בדרכים מדרכים שונות, ובכלל זה במוסדות סגורים, וכל אלה לא הועילו. הכיצד נוכל להניח, כי דווקא שיחה שבועית אחת עם גב' חיה היכל, מי שערכה את תכנית השיקום הפרטית, היא שעשויה להוציא את העותר ממעגל החיים העברייני בו הוא נתון?

סוף דבר, החלטת ועדת השחרורים אינה כזו, שאין בנמצא ועדה שחרורים סבירה שהיתה מקבלת החלטה דוגמתה. הואיל וכך, אנו דוחים את העתירה.

ניתן היום, כ"ח שבט תשע"א, 02 פברואר 2011, בהעדר הצדדים.

א' אברהם, שופט, ס. נשיא

[אב"ד]

ב' ארבל, שופט

ש' אטרש, שופט