קרייתי נ' המוסד לביטוח לאומי

פסק דין

1.זהו ערעור על החלטת הוועדה הרפואית לעררים (נפגעי עבודה), מיום 10/2/13 ("הוועדה"). בהחלטתה קבעה הוועדה את נכותו היציבה של המערער בשיעור 5% מיום 1/1/10 ("ההחלטה").

2.עניינו של המערער הוחזר לוועדה, בתוקף פסק דין מיום 25/12/12 (ב"ל 12- 04- 28049), שניתן בהסכמת הצדדים ("פסק הדין"). על פי פסק הדין הוחזר עניינו של המערער לוועדה הרפואית לעררים על מנת שתקבע מחדש את תחולת נכותו של המערער, בשים לב לקביעתה כי היא מאשרת את קביעת הדרג הראשון בדבר 0% נכות החל מחודש 12/03. בנוסף, התבקשה הוועדה לנמק את החלטתה בנוגע לניכוי בגין גיל או גורם אחר, בהתאם להחלטתה מיום 18/3/12.

3.טענת הערעור היא שהנמקת הוועדה לעניין ניכוי 5% נכות בגין מצב קודם בשל גילו של המערער אינה יכולה לעמוד.

4.לטענת המשיב, הוועדה קיימה את הנחיות פסק הדין, נימקה החלטתה כנדרש ולא נפל בה כל פגם משפטי.

לאור האמור לעיל אני קובעת כדלקמן:

5.לאחר שעיינתי בנימוקי הערעור, בפרוטוקול הוועדה ובכלל החומר המונח בפני ונתתי דעתי לטענות הצדדים בדיון, הגעתי למסקנה כי דין הערעור להידחות.

6.ביום 10/2/13 התכנסה הוועדה, בהרכב מומחה לאורטופדיה, מומחה לנוירולוגיה ומומחה לרפואת אף אוזן גרון. הוועדה קבעה כאבחנה "נזק שמיעתי כתוצאה מחשיפה לרעש".

באשר לתחולת הנכות – הוועדה התייחסה לבדיקת שמיעה מיום 15/4/08 וציינה את ממצאיה, לפיהם ממוצע השמיעה בטונים של הדיבור בהולכת עצם 18 דציבל משמאל ו- 17 דציבל מימין. הוועדה הסבירה כי עד לאותו מועד נכותו של המערער בגין ירידה בשמיעה הייתה 0%. הוועדה הוסיפה, כי על פי בדיקת השמיעה הבאה, מיום 6/7/11, חלה ירידה בשמיעה, חמורה מזו שנבדקה בבדיקת שמיעה מאוחרת יותר, מיום 22/1/12. לדעת הוועדה, ברור שהירידה בשמיעה חלה בין המועדים הנ"ל, מאחר שהמערער סיים את עבודתו בחודש 12/09. לאור האמור קבעה הוועדה כי הנכות בגין ירידה בשמיעה נקבעת לפי מועד סיום העבודה, ביום 1/1/10.

באשר לניכוי נכות בגין מצב קודם- לדעת הוועדה, ההבדל בין שתי האוזניים לרעת אוזן שמאל לא ניתן להסבר על רקע חשיפה לרעש, מאחר שההבדל הוא מהותי. על כן, מצב שמיעתו של המערער באוזן ימין נלקח כמדד מייצג של שתי האוזניים, תוך התחשבות בגורם הגיל כסיבה מסייעת לירידה בשמיעה.

לאור האמור, קבעה הוועדה שאין שינוי בהחלטתה, ונקבעה למערער נכות בשיעור 10% לפי פריט ליקוי 72(1)(ג)(6), ונוכה מצב קודם בשיעור 5% לפי פריט ליקוי 72(1)(ב)(2), כך שדרגת נכותו של המערער נקבעה בשיעור 5% מיום 1/1/10.

7.קביעת הוועדה, כי הנכות שיש לנכות בגין מצב קודם עומדת על 5% מנומקת דיה, שכן מדובר בקביעה רפואית. הוועדה הסבירה נמק היטב כי הנזק באוזן ימין אינו אופייני לרעש, וכי גילו של המערער, מלבד החשיפה לרעש מזיק, הוא המחיר את המצב. לפיכך, נימקה הוועדה כי לא ניתן לייחס את כל הנזק השמיעתי לחשיפה לרעש. גם ד"ר ברקו, המומחה מטעם בית הדין בהליך ההכרה.

8.מקובלים עלי טיעוני המשיב ככל שהם מתייחסים לחוות הדעת של ד"ר ברקו, המומחה שמונה מטעם בית הדין בתביעה להכרה בליקוי השמיעה של המערער כפגיעה בעבודה (ב"ל 2263/08). ד"ר ברקו נתן את חוות דעתו לאחר שעיין במסמכים הרפואיים שעמדו בפניו אולם לא בדק את המערער. הוועדה אף לא נדרשה – על פי הוראות פסק הדין – להתייחס לחוות הדעת של ד"ר ברקו. עיון בחוות דעתו של ד"ר ברקו ובתשובותיו לשאלות ההבהרה מעלה כי גם הוא, כמו הוועדה, קבע בחוות דעתו כי למרכיב הגיל השפעה על ליקוי שמיעתו של המערער ועל נכותו הרפואית. עם זאת, אין לקבל את הטענה שבענייננו מדובר בניכוי מצב קודם כמשמעותו בהלכת סואעד (עב"ל 19817-08-11 יונס סואעד – המוסד לביטוח לאומי, ניתן ביום 27/3/12 ), מכיוון שאותו עניין עוסק בעריכת חשבון עובר ושב וניכוי מצב קודם במקרה של מחלת מקצוע או מיקרוטראומה (להבדיל מאירוע תאונתי).

9.המסקנה העולה מהאמור לעיל היא שהוועדה פעלה בדיוק על פי הנדרש ממנה בפסק הדין. קביעת הוועדה בדבר ניכוי מצב קודם עקב גיל מנומקת ומפורטת, ולא מצאתי שנפלה בהחלטתה טעות משפטית.

10.לאור כל האמור, הערעור נדחה בזאת.

11.אין צו להוצאות.

12.לצדדים מוקנית הזכות לפנות לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים בבקשת רשות לערער על פסק הדין וזאת תוך 30 ימים מעת שיומצא להם פסק דין זה.

ניתן היום, א' אלול תשע"ג, (07 אוגוסט 2013), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.